לאותת עם המגבים

ב-3 בספטמבר 1967 עברו בשבדיה מנסיעה בצד שמאל של הכביש לנסיעה בצד ימין. שבדיה רצתה "ליישר קו" עם המדינות סביבה דנמרק, פינלנד ונורבגיה שכבר נסעו בצד שמאל. בתמונה ניתן לראות מה קרה באותו היום בכבישי שבדיה.

הייתי אמור לטוס עם משפחתי לאנגליה בסוכות. לצערי, טיסתנו בוטלה ברגע האחרון והזמנו במקומה טיסה לקפריסין. בשתי המדינות נוהגים בצד שמאל. אולם, בעוד שכלל לא עלה בדעתי לנהוג באנגליה, קפריסין הרגישה יותר קרובה אלינו תרבותית הרגשתי מספיק בטוח מספיק. אני ומשפחתי מתקשים לשהות במקום אחד לחופשת בטן-גב, וכך נהגתי מדי יום בקפריסין.

חשבתם פעם כמה זה מורכב לנהוג בכלי רכב? כמה חישובים המח שלנו עושה מדי שניה כדי שנשרוד בתוך קופסת הפח הזו ונגיע למחוז חפצינו? נסו להזכר כיצד חשתם בשיעור הראשון ללימודי נהיגה, כמה היה קשה להתנהל בעצמכם. והנה, זה כבר אינטואיטיבי ואתם על "נהג אוטומטי". עדיין לא תמיד מדייקים תמיד בחניה או בנסיעה ברברס (לפחות אני), אבל סך הכל תאונות קורות לעתים נדירות.

קיבלתי את המכונית מחברת ההשכרה. בחרתי ברכב אוטומטי כדי לא להכניס את מערכת העצבים שלי לדריכות יתר. קודם כל פתחתי את הדלת הלא נכונה (כי הנהג יושב מימין). לבסוף, התיישבתי וחיפשתי את החגורה בצד הלא נכון. כבר בפניה החוצה מהחניה אותתי עם המגבים (כי גם מוטות האיתות והמגבים הפוכים). תופעות אלה חזרו בשלושה ימים הראשונים עד שהמח התרגל.

הפניות ימינה הן המורכבות יותר בנהיגה בצד שמאל. הסתכלתי כמה פעמים לוודא שלא מגיע כלי רכב משני הכיוונים, והיה יותר מורכב לתפוס מהיכן עלול להגיח כלי רכב כשהכביש היה ריק. אשתי שישבה לשמאלי כל הזמן חששה שאדפוק את הצד השמאלי של המכונית. פעם אחת כמעט הצלחתי ועליתי על מדרכה. אנחנו רגילים להעריך את רוחב הרכב מצד ימין ופתאום נדרשים להעריך את רוחבו גם מצד שמאל. למרות שזה רוחב די סטנדרטי נקודת ההתייחסות היא שונה ולא ברורה. כשאתה כל כך מורגל בנהיגה בימין לפעמים נדמה לך בנהיגה בכביש צר שהנתיב הנגדי מימינך הוא השוליים שלך (מנגנון שתואר פה בעבר ונקרא predictive coding).

בתור הולך רגל זה אף יותר מסוכן כי אתה פחות דרוך. בעוד ילדים מורגלים מגיל צעיר שחציית כביש היא דבר מסוכן, למבוגרים מדובר בעניין שבשגרה. בחיפה פעם כמעט נדרסתי ע"י המטרונית שהתכוונתי לחצות מעבר חציה באור אדום ביום שבת. הכביש נראה ריק ולא הבנתי שהמטרונית השקטה מגיעה מהכיוון ההפוך לנתיב. בתור הולך רגל אתה צריך להזכר כל פעם להסתכל קודם כל ימינה כשאתה במדינה הנוהגת בצד שמאל (יש הרבה אנשים שמצאו כך את מותם).

עם כל זאת, חוץ מהצד של מושב הנהג ומוטות המגבים והאיתות האוטו די דומה. ההתמרורים זהים וכל שיטת הנהיגה היא זהה, רק הפוכה. יש עדיין מעברי חציה ורמזורים, ולא פחות חשוב מכוניות אחרות שיודעות כיצד נוסעים ומדגימות את הדרך (מה שלא היה בשבדיה באותו היום ב-1967). כל אלה משרים גם בטחון מסוים, שאתה יודע מה עושים בכביש.

איך כל זה קשור לכאב כרוני? כאב כרוני הוא סוג של הרגל של המח. בנוסף, הורגלנו מגיל צעיר לכך שכאב = נזק או סכנה בדרך לנזק. תארו לכם שעשרים שנה צעדתם ודרכתם בצורה מסוימת (אולי בצליעה) בשל אבחנה X שקשורה לכף הרגל שמעוררת אצלכם כאב ואתם חוששים לפגוע בה. יום אחד רופא חדש אומר לכם – "האבחנה X שנתנו לך היתה שגויה, אין לך כל בעיה בכף הרגל, את.ה יכול.ה לדרוך רגיל". מהו הרגיל עבורכם? אותה הליכה שאימצתם לאורך השנים. כעת עליכם להתאמץ כדי לשנות אותה.

זוהי דרישה לא פשוטה, ללכת שוב "רגיל". עם זאת, אתם יודעים שזה לטובתכם, יכול להיות שהכאב באמת יחלוף. אתם עדיין קצת מהססים כי אולי הרופא הזה בעצמו שוגה. אם השינוי יעשה בבת אחת כמו בשבדיה ב-1967 זה עלול ליצור כאוס במערכת וכאב גדול יותר. לא חייבים להאמין לרופא ב-100%, אבל אתם מוכנים לתת הזדמנות. כיצד יוצרים שינוי כזה?

אם זה קשה בהתחלה רק נדמיין את עצמנו הולכים אחרת. בהמשך נלך כך רק במסגרת הבית שלנו. בהמשך אולי גם נצא החוצה וננסה את ההליכה הישנה-חדשה גם שם. נכון, יכול להיות שניפול בדרך, אבל כדי לשנות הרגל חייבים לנסות. גם הסביבה אולי לא תדע כיצד "לעכל" את ההתנהגות החדשה. נדע להסביר שאנחנו בתהליך של שינוי הרגלים.

לאט-לאט המח יקלוט את השינוי. הוא יבין שהכאב נולד מפרשנות לא נכונה שלו. הוא יפחית את אותות הכאב. מדי פעם טריגרים יגרמו לו להפעיל את הכאב מחדש. אם לא נפחד, הכאב יבוא לבקר רק לעתים רחוקות וגם אז נדע כיצד להתמודד איתו.

להפתעתי, גם כשחזרתי לארץ אותתי מדי פעם עם המגבים. ההרגל הישן היה מוטמע מספיק חזק והחדש נעלם לו תוך יומיים. תוך התאמת השינויים לקצב שלכם – שינוי הרגל הכאב אפשרי בהחלט. המח יכול להעלים את ההרגל, להזכר במה שהיה לפני כן ולהוביל אתכם לחיים חדשים ללא כאב.

לקפוץ למים

בפוסט קודם סיפרתי לכם כיצד הבת שלי מיקה למדה לרכוב על אופניים. אאמל"ק לכם, רק כאשר היתה מוכנה ליפול ולא ציפתה שאני אתפוס אותה – היא הצליחה לרכוב בעצמה. בדיווח עדכני מהיום – הילדה כבר רוכבת בשטח והצליחה בלי שהדרכתי אותה לרכוב בעמידה. כך גם עם כאב כרוני – צריך להיות מוכנים להתעמת עם הפחד ולחוות כאב בדרך כדי לצאת לדרך חדשה. ככל שרוכשים יותר בטחון, הדרך הופכת להיות קלה יותר.

מיקה מנסה לשחות (בהתחלה זה לא רק כיף)

הפעם אספר לכם כיצד מיקה החלה ללמוד לשחות. היא כבר בת 6.5, אך בשנים קודמות סירבה בתוקף ללמוד לשחות, והשנה היא הסכימה. טוב, אותי נזכרו לשלוח לשיעורי שחיה רק בסוף כיתה ד'. בכל מקרה, לא התכוונתי ללמד אותה בעצמי הפעם ורשמנו אותה לקבוצת למידה עם מורה מנוסה. הייתי איתה בשיעור הראשון וממש התרשמתי. הייתי חייב לשתף אתכם כיצד היא בנתה בטחון לילדים שלא היו מורגלים במים או בשחיה.

ראשית, ההורים נשארים ישובים מחוץ לבריכה בזמן השיעור. לרוב הילדים זה מקנה בטחון (ויש כאלה שלא). מיקה לא אישרה לי להתעסק בדברים אחרים, ורצתה שאשמור איתה על קשר עין. הילדים נכנסו למים, המורה צחקה איתם על שמה והקלילה את האוירה המתוחה. משימתם הראשונה היתה להקיף את הבריכה הקטנה. היא הראתה להם את המדרגה הצמודה לשולי הבריכה ואלה הלכו בזה אחר זה מסביב לבריכה. קודם כל חשוב להכיר את הגבולות ואת המקומות הבטוחים. בהמשך הם עמדו והמורה נתנה להם קשים בצורת דולפינים, הם הכניסו אותם למים, נשפו בהנאה ויצרו בועות. בהמשך התבקשו לעמוד, לנשוף ולעשות בועות עם הפה בתוך המים. לאחר מכן עלו 3 ביחד על מזרון שהמורה הזיזה בבריכה, ועשו בועות בתוך המים שהיו מעל המזרון. הם נחשפו להכנסת הראש למים בצורה הדרגתית ומשחקית. משחק נוגד פחד, וההדרגה נותנת להם תחושת שליטה במה שמתרחש. כך לאט-לאט היא חשפה אותם לעוד משחקים, לימדה אותם להמהם במים (מה שמונע שאיפת מים מהאף) ולבסוף עשו תנועת חץ במים ואף ישבו בתוך המים כשהראש בפנים. כל זה – תוך 45 דקות של שיעור. אני לא האמנתי שההתקדמות יכולה להיות כל כך מהירה.

המורה היתה מקסימה, אך גם לא ויתרה לילדים. כשמיקה התקשתה בהכנסת הראש ואמרה ש"לא מתחשק לי", אמרה לה המורה שאצלה בבריכה אין "לא מתחשק" והתפנתה לעזור לה אישית. כאשר ילדים בלעו מים, היא צחקה איתם (ולא עליהם) ואמרה שמי שגומר לה את המים בבריכה צריך להביא לה שוקולד. כך יצרה אוירה שמעודדת השגים, אך גם לא תחרותית או מתוחה.

תוך כדי צפיה חשבתי לעצמי שמה שהמורה מלמדת את הילדים מאוד דומה לתהליך שקורה בריפוי כאב כרוני. מטרתי היא ללמד את המטופל הרגל ישן-חדש, כיצד לעשות דברים שכואבים לו מבלי לפחד. רק כך המסלולים העצביים של הכאב יחלשו ויווצרו במקומם מסלולים חדשים. הכאב הכרוני לכשעצמו אינו מסוכן, אך לרוב הוא דווקא כן נתפס ככזה ועלינו לצחוק עליו מדי פעם, ולהיות קצת פחות נוקשים עם עצמנו כשהוא מופיע.

כשאני פוגש מטופל לראשונה אני מתחיל מהסבר על כאב ועל התהליך. חשוב שהאדם יכיר את הגבולות שלו – מה הוא מסוגל ולא מסוגל לעשות, ומה מרגיש לו בטוח. סיבת הופעת הכאב הכרוני יכולה להיות קשורה להרגשה שאין לי מפלט, שאני תקוע/ה. על כן, בתרגול חשיפה לכאב, נתחיל ממקומות בהם תמיד נוכל לעצור ולנוח, ואולי אפילו ליטול כדור נגד כאב. למשל, אם למישהו כואב הגב בישיבה – נתחיל מתרגול בבית, בהמשך נתקדם לישיבה ברכב בחניה, לנסיעות קצרות ברכב ולבסוף לנסיעות ארוכות על כביש מהיר. הנסיעה הארוכה אינה מסוכנת לגב, אך לא נתחיל איתה כי המח עדיין תופס אותה ככזאת, ועל כן מתריע בכאב. חזרה על תבניות קודמות של כאב עלולה לחזק מסלולי כאב במח, ולגרום להמנעות עתידית מאתגרים דומים.

החל מהשיעור הראשון כשמיקה הוציאה את ראשה מהמים היא ניגבה באי נוחות את איזור הפה והאף. היא לא הבינה מדוע הערתי לה על כך ואמרה שזה פשוט מפריע לה שרטוב שם. הדבר דומה לאדם שכואבת לו חגורת הכתף והוא מעסה אותה כל פעם שמתעורר הכאב. יתכן והדבר עוזר זמנית להתמודד עם אי הנוחות, אך מצד שני – גם משמר את הבנת המח שמה שקורה שם מסוכן. נוצרת תבנית כאב או למעשה תבנית סכנה. ברגע שמיקה הפסיקה עם ההרגל היא נשמה יותר טוב בהוצאת הראש מהמים וחשה יותר בטחון. לפעמים שינוי חיצוני תורם לתחושת הבטחון הפנימית.

בסוף השיעור השני – הילדים כבר קפצו למים כשהמורה תופסת אותם, ובסוף השיעור השלישי היא עמדה לידם ותפסה רק מי שהביע מצוקה. תהליך ריפוי כאב כרוך ב"קפיצה למים". בשלבים הראשונים כדאי שיהיה מישהו/משהו שניתן להאחז בו, שיהווה חבל הצלה. כך בהדרגה יהיה אפשר "לקפוץ למים" לגמרי לבד.