כשרופא יוצא לעבודתו הוא מכיר בכך שלהחלטות שלו ולמעשים שלו יש משמעות. אם לדוגמא כירורג יחתוך את כלי הדם הלא נכון או פנימאי יטפל באבחנה שגויה בתרופה לא מתאימה עלולות להיות לכך תוצאות הרות גורל על חיי המטופל.
לעומת זאת, רק אחוז קטן מן הרופאים מבינים לעומק את השפעת השפה בה הם משתמשים על חיי המטופלים שלהם. לא אדון פה על שפה רפואית שאינה מובנת למטופל (שזו בעיה בפני עצמה), אלא דווקא על מילים ומשפטים שמטופלים מבינים היטב, כאלה שנחרטים להם בתודעה לעוד שנים רבות. למרות ירידת ערך הרופא בעשורים האחרונים מ"אלהים" לנותן שירות בעל ידע, עדיין רבים מתייחסים למילות הרופא כאילו ניתנו במעמד הר סיני. ההיררכיה בתוך המפגש הרפואי וכן האלמנט הרגשי המשמעותי בתוכו הופכות את המילים הנאמרות על ידי הרופא לבעלות משמעות מיוחדת, לטובה או לרעה.
בהתייחס לכאב כרוני, רופא במילותיו יכול להפיח תקוה במטופל ולפוגג כאב, אך גם להפחיד ולגרום לכאב להפוך לכרוני. אני שומע דוגמאות כאלה חדשות לבקרים כרופא משפחה וכן כרופא העוסק בכאב כרוני. מספר דוגמאות: "עם פריצת דיסק כזו בצוואר אני חושש שלא תוכלי לגדל ילדים" (לרווקה בת 40), "לפי ה-MRI שלך זה פלא שאת יכולה לעמוד על הרגליים" (לבחורה בת 25), "השבר שלך לא התאחה טוב, אתה תסבול מכאב כרוני כל חייך" (לגבר בן 50). לא תתפלאו לשמוע כי כאבי המטופלים הללו החמירו לאחר שמיעת הדברים. את ההחמרה איני מייחס לממצאיהם הפתולוגיים (שכן אלו לא השתנו) אלא לחרדה ולאובדן התקווה. איני חושב שהרופאים אומרים משפטים אלה מתוך רוע. אני מניח שהם נאמרים מתוך נסיון לשכנע בדרך מסוימת שלדעתם תעזור או לחלופין להדגיש שאין בידיהם דרך לעזור. עם זאת, למשפטים אלה השפעה הרסנית על תפיסת המטופל את גופו, וכשהשלכה ישירה גם על רמת הכאב והתפקוד שלו.
כבני אדם איננו יכולים להיות אחראים כיצד יפורש כל משפט שאנחנו אומרים. עם זאת, כרופאים שמילותיהם בעלות משמעות עלינו לשקול את מילותינו בכובד ראש, לדייק כמה שיותר, ואף לוודא הבנה במקרים מסוימים. רופא שאומר למטופלת לאחר פריצת דיסק "אסור לך להרים משקל מעל 3 ק"ג" ראוי שיוסיף גם לכמה זמן הנחיה זו תקפה. מטופלת שלי חשבה שהכוונה היא לנצח. כאשר הרופא אומר באבחנות האפשריות "סרטן" לא חשוב אם הסיכון הוא מינימלי, המטופל לרוב ייתפס למילה זו ולא לאחרות שקדמו לה.
למטופלים המגיעים למיון בארץ לאחר תאונת פגיעת רכב מאחור (פגיעת "צליפת שוט") נאמר "מחר יכאב לך הצוואר הרבה יותר". הכוונה של האורתופד במיון היא לייצר ודאות מסוימת אצל המטופל ולמנוע ממנו לפנות למחרת שוב למיון. יש לי כמה סייגים לאמירה מסוג זה. ראשית, אין חובה שמנגנון זה אכן יתרחש ובאמירת משפט נחרץ כזה עלול הרופא "לייצר" תסמינים (מה שנקרא "אפקט הנוצבו" – מחשבה שלילית שגורמת לתסמינים). שנית, גם לו יכאב למטופל מחר יותר, חשוב להדגיש כי אלו כאבים שחולפים תוך זמן קצר וניתן להניע את הצוואר בחופשיות ללא חשש לנזק. מחקר מ-2006 הראה שהצגת סרטון של 12 דקות במיון מיד לאחר פגיעת צליפת שוט הפחיתה כאב כרוני משמעותית – לאחר חצי שנה 36% נטלו תרופות נרקוטיות בקבוצת הביקורת לעומת 4% בלבד בקבוצת ההתערבות. כלומר, המילים שנאמרות הן בעלות משמעות רפואית כבירה על בריאות בכלל, ועל כאב בפרט.
גם בשליחת בדיקות אנחנו חוטאים בהפחדת מטופלים. אם הרופא שולח להרבה בדיקות מבלי להסביר את ההגיון מאחורי שליחתן, המטופל עלול להסיק כי מדובר בבעיה רצינית. לו יסביר הרופא את ההגיון בשפה ברורה המטופל יחווה פחות חרדה, ויש סבירות יותר גבוהה שהבדיקות אכן תבוצענה. השפה צריכה להיות מותאמת גם לרמת השכלתו ותכונותיו של המטופל. מול מטופל חרד, לדוגמא, אברור יותר את מילותיי ואמעט בפירוט כל האפשרויות האזוטריות לתסמיניו לעומת מטופל שאינו סובל מחרדה.
חשוב לציין שלמילים של רופאים יש גם את הכח לרפא. מטופלים נוצרים בליבם משפטים טובים ומרפאים של רופאיהם. רופאים יופתעו לטובה שדבר מה קטן שאמרו באגביות היה בעל השפעה משמעותית כל כך. בשבוע שעבר ערכתי מפגש הכרות עם מטופלת קשישה הסובלת מחרדה. בסוף המפגש בעודי מלווה אותה לדלת אמרתי "את יכולה לבוא לשוחח איתי גם בלי סיבה רפואית". היא התקשרה אליי לאחר כשבוע רק כדי לומר שהיא חשה הרבה יותר טוב מאז המפגש שלנו בזכות המשפט הזה (וכנראה גם בגלל שראיתי את סבלה). כך רופא ומוצא פיו יכולים לשמש כתרופה בפני עצמה.
אין פתרון פשוט לבעיית השפה והשפעתה על הבריאות שלנו בכלל, ועל כאב בפרט. מצד המטופל, חשוב לזכור כי מדע הרפואה איננו מדויק, וכי חוות דעת של רופא אחד לא תהיה תואמת בהכרח לזו של אחר. על כן, יש לשקול את דבריו של כל רופא, ואם יש תחושת אי נוחות עם קביעותיו או שאלה גרמו ממש להחמרה במצב הבריאותי – לא להסס לפנות לחוות דעת שניה. לא אחת אני רואה מטופלים עם כאב כרוני שאמרו להם ש"רק ניתוח יעזור", אולם בסופו של דבר הם מצליחים לרפא את עצמם מכאביהם. כאשר פונים לבעל מקצוע חשוב לזכור שהוא פועל מתוך ראיית עולמו. לרוב כאשר הולכים להתייעץ עם אורתופד – תשובתו תהיה מוכוונת ניתוח, כלומר מתאים לניתוח או לא מתאים לניתוח. לעומת זאת, אם תלכו להתייעץ עם ראומטולוג (מומחה מחלות פרקים אוטואימוניות) הוא לרוב יפנה לבדיקות דם ויחפש את הבעיה הפנימית. כך או כך, תמיד כדאי לבחור ברופא שרואה את האדם ולא רק את איבריו ומחלותיו, כזה שאתם מאמינים בדרכו ורוצים לצעוד בה. מצד הרופאים, אני מאמין שגם שינוי בשיח הרפואי (בין הרופאים ובין הרופא למטופל) הוא אפשרי, ובעזרת חבריי אנו עומלים על הקמת גוף שיעזור לחולל שינוי מיוחל זה.
הדיבור הפנימי של אדם עם עצמו הוא גם נדבך חשוב בכאב כרוני ובהחלמה ממנו. האדם ניזון מדברים שנאמרו לו מגיל צעיר ע"י הוריו וסביבתו. על כך ארחיב בפוסט עתידי.