תגית: כאב גב

אני זוכר היטב את המטופלת הראשונה בפניה הצגתי את רעיון הטיפול בכאב כרוני בגישה של ד"ר סארנו. היא היתה אישה בת כ-40 שסבלה מכאב גב מזה כ-10 שנים שיוחס לפריצת דיסק. היא אף עברה ניתוח שעזר לזמן קצר, אך הכאב חזר. כשהגיעה אליי למרפאה הכללית היא התלוננה על כאב גב כחודשיים לאחר מעבר דירה. "סחבתי הרבה ארגזים," היא אמרה, וייחסה את הכאב שוב לדיסק הפרוץ. בדקתי אותה והצעתי לה הסבר אחר לכאביה. ראשית, הסברתי, פריצת הדיסק אינה הגורם לכאבייך. שנית, סביר להניח שגם סחיבת הארגזים לפני חודשיים אינה גורמת לכאב כל כך מתמשך. שאלתי אותה מה עוד מתחולל בחייה עקב מעבר הדירה. היא הבינה ששם טמונה הסיבה האמיתית לכאביה. היא קראה את "ריפוי הכאב הכרוני" של ד"ר סארנו, נתתי לה שיעורי בית והיא שבה אליי לאחר שבועיים כשכאביה נעלמו כליל.

מטופלת אחרת שלי כבת 45 הגיעה אליי לאחר שסבלה מכאבי גב 17 שנה. כאבי הגב שלה החלו במעבר לדירה חדשה עם בן זוגה שבהמשך הפך לבעלה. הכאב שב ועזב כמה פעמים במהלך השנים והחמיר בעוצמתו ובתדירותו בשנים האחרונות. בתשאול על עברה היא סיפרה שהוריה התגרשו בילדותה והיא נאלצה לעבור מספר פעמים דירות עם אמה ואחיה. כל פעם שכבר יצרה חברים חדשים, אמה העבירה אותם דירה שוב. היא ניתקה קשר עם אביה כנערה לאחר שהבינה שהוא מזיק לה. דווקא שעברה לגור עם גבר מיטיב, כאב הגב פרץ לראשונה. כששמעתי את סיפורה קישרתי בין מעברי הדירה כילדה למעבר דירה עם בן הזוג ושנינו הבנו כי כאב הגב לא היה קשור למרכיבים הפיזיים בלבד. יתכן כי הכאב הנפשי שהיה כרוך בכל מעבר דירה בילדותה איים לעלות למודעות במעבר לפני 17 שנה ועל כן התבטא בכאב פיזי. כמו כן, גם מעבר לגור עם דמות גברית מיטיבה לאישה שלא זכתה לכזו בחייה יכול לעורר כאב רגשי וכך תסמינים פיזיים. ד"ר דיוויד קלארק מתאר תופעה זו בספרו כ-"בן זוג טוב, מחלה רעה". כאב הגב של אותה מטופלת וגם התפקוד שלה השתפרו דרמטית כבר במפגשנו השני.

כשעברתי דירה לפני כשנה וחצי נאלצתי לנסוע למרפאה הקודמת שלי במשך כשלושה חודשים, נסיעה של כשעה לכל כיוון על כביש מהיר. לאחר כמה ימים של נסיעה החלתי לחוש נימול בקצה אצבע ביד הדומיננטית שלי. גם אני נפלתי בפח. לא יכולתי להאשים את ארגזי המעבר בנימול באצבע. עם זאת, הנחתי שהוא קשור להקשה בסלולרי שלוותה ברטט. אז הפכתי את הקשות הסלולרי לשקטות לגמרי, מהלך שלא שינה דבר בנימול. באחת מהנסיעות למקום עבודתי נזכרתי שהנימול הזה דומה לנימול שהופיע לי לאחר דקירה ממחט של מטופל, שקרתה לי בתור סטודנט בבית החולים שנים לפני. עלה בדעתי שכמו אז אולי גם הפעם זה נימול ממקור רגשי. אכן היו לי הרבה רגשות קשים ולא מעובדים סביב המעבר ועזיבה צפויה של מקום עבודה שאהבתי. החלטתי לנצל את זמן הנסיעה הארוך ולהוציא את אשר על לבי בדיבור ובצעקות במכונית, תרגיל שאני נותן גם למטופליי. לאחר מכן הנימול פסק לחלוטין.

אין ספק שבמעבר דירה יש צד פיזי. צריך לארוז, להעמיס, לפרוק ולסדר. עם זאת, אנשים נוטים להתעלם מהצד הנפשי של מעבר דירה. יש כמובן קושי נפשי בעבודה מול מובילים ושאר בעלי המקצוע. אולם, הקושי הנפשי האמיתי מתחיל ביום לאחר המעבר – שינוי מיקום מוכר ומעבר למקום חדש ולא ידוע, העברת ילדים למסגרות חדשות לרוב ללא רצונם המפורש לעבור, הכרת אנשים חדשים והתרחקות מחברים ישנים, הוצאת כל מה שדחקנו עמוק בתוך הארון (תרתי משמע) וסידור החיים מחדש. בתוך כל הקלחת הזו מתחילים לכאוב הגב, הצוואר הכתפיים או הרגליים, ואת מי נאשים אם לא את הארגזים. יותר קל להתמודד עם מחשבה שהכאב נגרם ממשא פיזי כבד ולא ממשא נפשי כבד.

מעבר דירה הוא גם מסע נפשי. כל עוד הוא רצוי ולא מאולץ, מעבר הדירה מסמל תקווה לעצב את חיינו בצורה יותר טובה מאיך שהיו עד כה. כמו שהדגימה המטופלת השנייה שתיארתי, מעבר דירה, חיובי ככל שיהיה, גם מעמת אותנו עם זכרונות עבר, ומנגן על מיתרי נפש ישנים שכבר העלו אבק. כשעברתי לקיבוץ בפעם הראשונה בחיי כמבוגר הרגשתי כאילו חזרתי לבית ספר יסודי ותהיתי אם אני "אצטרף" לחברת המקובלים. לעתים חשתי כאב של דחיה חברתית. במח כאב כזה מתבטא באותם איזורים של כאב פיזי. יש אנשים סתגלניים שמעבר הדירה יהיה להם חלק, חלק ידחיקו וימשיכו ביומם, ולחלק ההדחקה תתבטא בכאב או בתסמינים אחרים. לפי ד"ר ג'ון סארנו אלה נועדו כדי להסיח את דעתנו מאותם רגשות קשים שמאיימים לעלות מתת המודע.

כל עוד אתם סובלים מכאב חריף וקצר לאחר מעבר דירה – ראו זאת כתגובה נורמלית. אם הכאב נמשך יותר מהזמן הצפוי להחלמה – יתכן ואתם סובלים מ-TMS. מודעות והסכמה לחוות ולפרוק את הכאב הרגשי יכולות להביא לריפוי הכאב הפיזי. "כאב מעבר הדירה" יכול להיות הזדמנות טובה להכיר בישן ולשחררו, לשים לב לצרכיי הנוכחיים ולהתחיל משהו חדש, מסקרן ומופלא.

פוסט זה הוא המשך לפוסט "השטח האפור" בין הגופני לרגשי וינסה לעזור להבחין בין כאב ממקור מבני הדורש בירור לבין תסמונת כאב ממקור מתח (TMS) הדורשת התייחסות שונה לחלוטין.

TMS יכולה להתבטא גופנית כמו מחלה ממקור מבני. למשל, אם שבר בחוליה יכול לגרום לכאב עז באיזור הנגוע בגב, גם TMS יכולה. אם פריצת דיסק בצוואר יכולה לגרום לנימול וחולשה ביד, גם TMS יכולה. גם שלשולים חריפים יכולים להגרם ע"י וירוס בטן, אך גם על ידי TMS. על כן, זהו אתגר גדול להבדיל בין TMS לבין מחלה ממקור מבני. בעוד אבחנה של TMS צריכה להנתן על ידי רופא לשלילת בעיה מסוכנת, יש רמזים שמכווינים אותנו לאבחנה של TMS או למקביליה שאפשר לזהות לבד בבית.

אז מה מרמז יותר לכיוון TMS?

• לא ניתן למצוא הפרעה מבנית – אם עברתם את כבר המון בדיקות ולא נמצאה הפתולוגיה הגופנית מאחורי התסמינים שלכם, יתכן והגיע הזמן להפסיק לחפש. לתסמונות מסוימות פשוט אין ממצאים פתולוגים ברקמה, וזה לא אומר שהתסמין בהן הוא פחות אמיתי או מגביל – דוגמת פיברומיאלגיה, כאבי ראש של מתח, כאב גב בלתי ספציפי, מעי רגיז ושלפוחית רגיזה. אלה אבחנות שמתאימות ל-TMS ומקביליו.
• ניתן למצוא הפרעה מבנית, אך היא אינה מסבירה את התסמינים – יכול להיות שנמצאה הפרעה מבנית, למשל פריצת דיסק בעמוד שדרה מותני. עם זאת, התסמין, למשל הקרנה לרגל שמאל בקדמת הירך, אינו תואם לפתולוגיה, למשל עצב S1 שנלחץ שאמור להקרין מאחור ולכף הרגל. תסמינים דו-צדדיים הם תמיד יותר מחשידים ל-TMS. הנטייה של הרופאים היא לייחס כאב לאבחנה מבנית, לעתים אפילו בלי בדיקת התאמה בין ממצא הדמייתי לממצאים בבדיקה הקלינית.
• התסמינים הם כרוניים – כאב כרוני כפי שכבר מתואר פה באתר היא אינה מחלה של איבר, אלא הפרעה של המח. על כן, כאב כרוני בכלליות מכוון יותר לאבחנה של TMS.
• התסמינים קשורים באירוע חיים סטרסוגני או מוחמרים בסטרס – תסמין שהתפתח לאחר מוות של אדם קרוב, מריבה קשה בבית או אפילו בעליית דרגת לחץ בעבודה מחשיד יותר ל-TMS.
• התסמינים קשורים לזמן מסוים או למקום מסוים – אם שלשולים תוקפים כל פעם שאדם נכנס לעבודה, אך לא מופיעים כלל בבית, או אם כאב הגב מופיע כפעם בשנה סביב האזכרה לאב שנפטר – זה מכוון ל-TMS.
• התסמין הופיע אצל אדם אחר ואז אצלך – אם אדם פוגש חבר או מכר עם כאבים מסוג מסוים ואז התחילו אצלו כאבים דומים (כלומר "נדבק") – זה מתאים ל-TMS.
• התסמין מופיע לאחר פעולה ונמשך זמן רב – ב-TMS פעולה "לא נכונה" גורמת לתסמינים שיכולים להשאר לאורך זמן, וזהו דבר שחוזר על עצמו. למשל, כל פעם שמישהי יוצאת לצעידה של קילומטר או יותר כואב לה הצוואר במשך יומיים.
• התסמין קורה בהקשר של קונפליקט פנימי – אשה אשר חיה כל חייה עם בן זוג שאינה סובלת וכעת נזקקת לסעוד אותו לאחר ששבר את צוואר הירך מפתחת כאב עז בכתף. מצד אחד, היא שונאת לסעוד אותו, ומצד שני היא יודעת שלא יוכל להסתדר בלעדיה. כאב זה מחשיד יותר ל-TMS.

אדגיש כי כל אחד מסעיפים אלה לבד אינו מספיק כדי לקבוע שאדם סובל מ-TMS ורבים מהם יכולים להתאים גם למחלות שאינן TMS. למשל, גם פסוריאזיס ומחלת מעי דלקתית מוחמרות בסטרס וגם שפעת קורה יותר בזמנים מסוימים בשנה.

אם אתם סבורים שאתם סובלים מ-TMS, זכרו כי זוהי בעיה הפיכה לגמרי וניתן לטפל בה תוך זמן יחסית קצר וללא טיפול תרופתי. לפרטים נוספים צור עמי קשר טלפונית או בדף יצירת הקשר.

"בעיות עיקשות תמיד דורשות שינוי פרדיגמה"

Jamelle D. Sanders

בשנת 1847 גילה ד"ר איגנס פיליפ זמלווייס, רופא הונגרי צעיר שעבד בוינה, תגלית מהפכנית. הוא שם לב שהתמותה בקרב נשים שיולדו במחלקת אחיות נמוכה משמעותית לעומת נשים שיולדו במחלקתו על ידי רופאים וסטודנטים לרפואה. התקופה היתה שונה – תמותת יולדות היתה בשגרה, וטרם ידעו על קיומם של חיידקים. הדעה הרווחת אז היתה שמחלות מגיעות מ"מיאזמה" – "אויר רע". ד"ר זמלווייס הבין כי ההבדל המרכזי בין המחלקות היה שהאחיות היו במחלקתן כל העת, ואילו הרופאים והסטודנטים חזרו מניתוחים ומדיסקציות של גופות. ד"ר זמלווייס הסיק את המסקנה שחומר על ידיהם של הרופאים הוא זה שגורם למחלה, וציווה על שתי המחלקות לשטוף ידיים לפני לידות. תמותת היולדות בשתי המחלקות ירדה באופן דרמטי. הוא פרסם את ממצאיו שהיו בגדר מהפכניים באותה תקופה, אך לא היה לו הסבר מדעי מספק מדוע שטיפת ידיים עובדת. קהילת הרופאים באירופה ובארה"ב סירבו לקבל את ממצאיו. בחלק מן המקומות, רופאים אוימו כי אם ישטפו ידיים הם יוחרמו מהקהילה הרפואית. בבסיס הסירוב לקבל את התיאוריה החדשה עמד הסבר פיזיולוגי מקובל אחר באותה תקופה, אך למעשה בעיקר עמד הקושי האנושי לשנות פרדיגמות. ד"ר זמלווייס הוקע מהקהילה הרפואית, וסיים את ימיו בבית חולים פסיכיאטרי. כעשרים שנה לאחר מותו התגלו החיידקים, ורק כמאה שנה לאחר מותו החלו ליישם באופן נרחב את מה שגילה.

בשנת 1986 פרסם ד"ר ג'ון סארנו את ספרו הראשון Mind Over Back Pain (לא תורגם לעברית). הוא זכה לתהילה מפי רבים, ואף הביא לריפוי אנשים דרך קריאת הספר בלבד. הקולגות שלו, לעומת זאת, לא פרגנו כלל וכלל. תגליתו המרעישה כי מרבית כאבי הגב (ובהמשך הוכללו גם כאבים נוספים) קשורים לרגשות עזים המודחקים בתת-המודע לא שינתה דבר בטיפול הרפואי המקובל בכאבי גב. התיאוריה סתרה את מה שחלק עדיין סוברים – כי מקור רב כאבי הגב הוא בשינויים ניווניים בעמוד השדרה. המוגבלות עקב כאב גב כרוני כבר היתה בעליה בשלב זה, ולא היו (ועדיין אין) פתרונות טובים למגיפה הזו. מבקריו של ד"ר סארנו טענו כי התיאוריה שלו לא מגובה במחקר ועל כן לא ניתן להתייחס אליה ברצינות. ד"ר סארנו אכן מיעט בפרסומים. לעומת זאת, רבים מן הטיפולים האחרים בכאבי גב גם הם לא מגובים במחקר תומך, או לכל היותר ידוע שהם לא מועילים יותר מפלצבו. גם כיום כאשר קיים גיבוי מחקרי לרעיונותיו של ד"ר סארנו, עדיין יש התעלמות של המערכת הרפואית מדרך ריפוי זו.

מהמאה ה-17 ועד ימינו

תגליותיו של ד"ר סארנו חותרות תחת הדעה הרווחת שגוף ונפש הן יישויות נפרדות. הפילוסוף רנה דקארט היה הראשון להגות את הרעיון הזה במאה ה-17, והגישה הדואליסטית שלו אומצה היטב ע"י הממסד. אם אדם סובל מכאבים גופניים, לרוב הוא יחפש לכך סיבה גופנית, וילך לרופא שיבדוק אותו ויטפל בגופו. לעומת זאת, אם אדם סובל ממצוקה נפשית מרבית הסיכויים כי לא יבחר לשתף אותה עם רופאו, אלא רק אם ישאל עליה ספציפית. אולי יפנה לפסיכולוג או פסיכיאטר, אך אלה לעתים קרובות לא ישאלו אותו על החוויה הגופנית שלו או יקשרו אותה לחוויה הנפשית. ניתן לומר כי הגישה הדואליסטית השפיעה על מגוון המקצועות שעוסקים בגוף ובנפש. בעוד רבים התריעו על בעיית ההפרדה (לדוגמא – ד"ר ג'ורג' אנגל, אבי המודל הביו-פסיכו-סוציאלי) אף אחד לא הביא אותה לפתרון יישומי המוני כמו ד"ר סארנו. בזכות ספריו והרצאותיו נרפאו עשרות אלפי מטופלים מכאבים כרוניים מסוגים שונים.

"לתת גב" לתיאוריה

ד"ר סארנו טען מאז ומתמיד כי ההוכחה לתיאוריה שהגה היא שאנשים רבים נרפאים בזכותה. כנראה שזה לא מספיק. כדי שתיאוריה מהפכנית עכשווית תהפוך להנחיות קליניות מקובלות, צריך כיום גוף מחקרי גדול (אך מי יממן אותו? כנראה שלא חברות התרופות) וצריכות לחלוף שנים רבות. אני מקווה שנראה את התיאוריה של ד"ר סארנו מיושמת ומקובלת בידי הקהילה הרפואית עוד בימינו אנו. בינתיים, אנחנו יכולים אחד-אחד להיות ההוכחה החיה שהתיאוריה של ד"ר סארנו עובדת. על מנת לחוות את הריפוי של ד"ר סארנו יש להתחיל באימוץ תפיסותיו. זהו צעד לא פשוט עבור חלק מן הסובלים מכאב, אך אלה המוכנים לצעוד בדרך זו עשויים לחוות שינוי עמוק שיתבטא לא רק בהפסקת הכאב, אלא גם בהתפתחות ובצמיחה אישיים.