תגית: פחד

אתמול חזרתי לבצע אימוני כושר אישיים לאחר חודשיים הפסקה. חשבתי שאצליח להתאמן לבד. טעיתי.

המאמן שלי איתי, הפעיל אותי היטב, ואילו אני הצבתי גבולות לכמה אני יכול לבצע. לאחר שעבדנו קשה על כמה קבוצות שרירים כבר הייתי עייף ומכווץ. בנוסף להיותו מאמן איתי הוא גם מתאמן ותיק בצ'י קונג. עשינו תרגיל בהשראת צ'י קונג בו מעבירים משקל בכפות הרגליים מעמידה על העקבים לעמידה על קצות הבהונות כאשר הידיים נעות קדימה ואחורה ומאזנות. בעודי עושה את התרגיל שמתי לב לרגש גואה בתוכי. ניסיתי להבין מה בדיוק קורה. הקשבתי פנימה וזיהיתי כי מדובר בפחד. הגוף החל לרעוד קלות. עצרתי את התרגיל, נשמתי קצת ונתתי לגוף לרעוד בגישת TRE, המשחררת מתח עודף מהגוף. הרגש חלף והמשכנו באימון.

מה קרה לי בעצם? מדוע חשתי פחד למרות שלא היה דבר ממשי לפחד ממנו? התשובה קשורה לאיבר המייצר אצלנו פחד, כאב ושאר רגשות – המח.

כיצד נוצרים רגשות וכאב (שמתנהג במובנים מסוימים כמו רגש)? המח מקבל אותות מהגוף ומנסה לייצר לעצמו תמונת מצב. הוא מסתמך על אירועים קודמים, מצב נוכחי וכן קלטים שהוא מקבל מהסביבה. באותו התרגול באימון השרירים שלי היו מכווצים ועמדתי על קצות הבהונות ועל העקבים לסירוגין. המח שלי כנראה הסיק באופן שגוי כי שרירים מכווצים + עמידה "על הקצה" = סכנה ממשית. העובדה שהייתי בסלון ביתי לא היתה מספיק מעוררת בטחון (reassuring) והקלטים הפנימיים נלקחו יותר בחשבון.

יש מנגנונים השרדותיים מוחיים מגיל צעיר. למשל רפלקס מורו, שקיים כבר בלידה, גורם לילוד הנופל לאחור לפתוח את ידיו ואז לסגור אותם, כאילו רוצה להאחז בעץ. לרוב הרפלקס מלווה גם בבכי שכנראה מצביע על פחד. המח כאמור מסתמך גם על חוויות עבר. יתכן ובעבר הייתי על סף נפילה מגובה או אפילו נפלתי (אני לא זוכר, אבל עוקבי האתר אולי יזכרו מקרה וירטואלי דומה) והקלטים בגופי היו דומים. המח הפעיל מנגנון התראה בצורה של פחד שהשתלט עליי, מבלי אחיזה ממשית במציאות. במקרה הכי גרוע הייתי מאבד שיווי משקל ובולם את עצמי.

הדבר נכון גם לכיוון ההפוך. למשל, מדוע אנחנו מרגישים רגועים יותר לאחר עיסוי? המח מזהה שהשרירים רפויים יותר וכך מסיק שאנחנו בטוחים ומרגיע את מערכות הגוף. עם זאת, אם "התוכנה" עובדת על מתח תמידי, לאחר זמן קצר המח יחזיר את השרירים למצבם המכווץ והדרוך לכל סכנה שלא תבוא.

מסלול הקליטה המוחי המתואר כאן נקרא בעגה החצי מקצועית "מלמטה למעלה" (bottom-up). המח קולט מה קורה ברחבי הגוף ומוציא פלט. הפלט יכול להיות רגש כפי שאני חויתי, אך גם כאב, עייפות, סחרחורת, בחילה, רגיעה, הרפיה וכדומה. גם לאחר שהמח פלט את מה שפלט הוא מחפש פידבק. הוא כמו קופסה שחורה שמנסה לחזות מה קורה מחוצה לה.

נגיד שאני חווה כאב בכיפוף הגב. אם אגיב לכאב בכיווץ ופחד – המח יבין שהפלט ששלח בתגובה לכיפוף היה נכון (כלומר יש סכנה סבירה) ואף עלול להגביר אותו. לעומת זאת, אם אגיב ברגיעה, סקרנות או בטחון (מנגנון של מלמעלה למטה top down) ואעשה זאת מספיק פעמים – המח עשוי לשנות את החיווט הנוכחי ובהדרגה להגיב בפחות כאב. ומה קורה אם מדובר בפגיעה ממשית (כמו שבר)? גישה זו של הרגעה תעבוד חלקית בלבד כי קלט הסכנה הפנימי גובר על המסרים של ההרגעה. עם זאת, בכל כאב יש אלמנט רגשי וגם כאבים ממקור מבני ניתן לווסת ע"י המח.

בכאב כרוני הבעיה היא איננה מבנית, אלא מקורה במח. אני ידעתי באותו רגע של פחד שאין לו באמת מקום בסיטואציה, ושמדובר בחיזוי שגוי של המח. עם זאת, בכאב כרוני הרגלים הנטועים מילדות מקשים עלינו להבטיח לעצמנו שאין סכנה ממשית. בהעמקה בגישה זו נלמד את המח להפסיק לשלוח כאב תוך שימוש בשני הכיוונים – מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. נמאס לכם.ן לנסות לבד? מוזמנים.ות לאימון אישי מסוג אחר.

בפוסט קודם סיפרתי לכם כיצד הבת שלי מיקה למדה לרכוב על אופניים. אאמל"ק לכם, רק כאשר היתה מוכנה ליפול ולא ציפתה שאני אתפוס אותה – היא הצליחה לרכוב בעצמה. בדיווח עדכני מהיום – הילדה כבר רוכבת בשטח והצליחה בלי שהדרכתי אותה לרכוב בעמידה. כך גם עם כאב כרוני – צריך להיות מוכנים להתעמת עם הפחד ולחוות כאב בדרך כדי לצאת לדרך חדשה. ככל שרוכשים יותר בטחון, הדרך הופכת להיות קלה יותר.

הפעם אספר לכם כיצד מיקה החלה ללמוד לשחות. היא כבר בת 6.5, אך בשנים קודמות סירבה בתוקף ללמוד לשחות, והשנה היא הסכימה. טוב, אותי נזכרו לשלוח לשיעורי שחיה רק בסוף כיתה ד'. בכל מקרה, לא התכוונתי ללמד אותה בעצמי הפעם ורשמנו אותה לקבוצת למידה עם מורה מנוסה. הייתי איתה בשיעור הראשון וממש התרשמתי. הייתי חייב לשתף אתכם כיצד היא בנתה בטחון לילדים שלא היו מורגלים במים או בשחיה.

ראשית, ההורים נשארים ישובים מחוץ לבריכה בזמן השיעור. לרוב הילדים זה מקנה בטחון (ויש כאלה שלא). מיקה לא אישרה לי להתעסק בדברים אחרים, ורצתה שאשמור איתה על קשר עין. הילדים נכנסו למים, המורה צחקה איתם על שמה והקלילה את האוירה המתוחה. משימתם הראשונה היתה להקיף את הבריכה הקטנה. היא הראתה להם את המדרגה הצמודה לשולי הבריכה ואלה הלכו בזה אחר זה מסביב לבריכה. קודם כל חשוב להכיר את הגבולות ואת המקומות הבטוחים. בהמשך הם עמדו והמורה נתנה להם קשים בצורת דולפינים, הם הכניסו אותם למים, נשפו בהנאה ויצרו בועות. בהמשך התבקשו לעמוד, לנשוף ולעשות בועות עם הפה בתוך המים. לאחר מכן עלו 3 ביחד על מזרון שהמורה הזיזה בבריכה, ועשו בועות בתוך המים שהיו מעל המזרון. הם נחשפו להכנסת הראש למים בצורה הדרגתית ומשחקית. משחק נוגד פחד, וההדרגה נותנת להם תחושת שליטה במה שמתרחש. כך לאט-לאט היא חשפה אותם לעוד משחקים, לימדה אותם להמהם במים (מה שמונע שאיפת מים מהאף) ולבסוף עשו תנועת חץ במים ואף ישבו בתוך המים כשהראש בפנים. כל זה – תוך 45 דקות של שיעור. אני לא האמנתי שההתקדמות יכולה להיות כל כך מהירה.

המורה היתה מקסימה, אך גם לא ויתרה לילדים. כשמיקה התקשתה בהכנסת הראש ואמרה ש"לא מתחשק לי", אמרה לה המורה שאצלה בבריכה אין "לא מתחשק" והתפנתה לעזור לה אישית. כאשר ילדים בלעו מים, היא צחקה איתם (ולא עליהם) ואמרה שמי שגומר לה את המים בבריכה צריך להביא לה שוקולד. כך יצרה אוירה שמעודדת השגים, אך גם לא תחרותית או מתוחה.

תוך כדי צפיה חשבתי לעצמי שמה שהמורה מלמדת את הילדים מאוד דומה לתהליך שקורה בריפוי כאב כרוני. מטרתי היא ללמד את המטופל הרגל ישן-חדש, כיצד לעשות דברים שכואבים לו מבלי לפחד. רק כך המסלולים העצביים של הכאב יחלשו ויווצרו במקומם מסלולים חדשים. הכאב הכרוני לכשעצמו אינו מסוכן, אך לרוב הוא דווקא כן נתפס ככזה ועלינו לצחוק עליו מדי פעם, ולהיות קצת פחות נוקשים עם עצמנו כשהוא מופיע.

כשאני פוגש מטופל לראשונה אני מתחיל מהסבר על כאב ועל התהליך. חשוב שהאדם יכיר את הגבולות שלו – מה הוא מסוגל ולא מסוגל לעשות, ומה מרגיש לו בטוח. סיבת הופעת הכאב הכרוני יכולה להיות קשורה להרגשה שאין לי מפלט, שאני תקוע/ה. על כן, בתרגול חשיפה לכאב, נתחיל ממקומות בהם תמיד נוכל לעצור ולנוח, ואולי אפילו ליטול כדור נגד כאב. למשל, אם למישהו כואב הגב בישיבה – נתחיל מתרגול בבית, בהמשך נתקדם לישיבה ברכב בחניה, לנסיעות קצרות ברכב ולבסוף לנסיעות ארוכות על כביש מהיר. הנסיעה הארוכה אינה מסוכנת לגב, אך לא נתחיל איתה כי המח עדיין תופס אותה ככזאת, ועל כן מתריע בכאב. חזרה על תבניות קודמות של כאב עלולה לחזק מסלולי כאב במח, ולגרום להמנעות עתידית מאתגרים דומים.

החל מהשיעור הראשון כשמיקה הוציאה את ראשה מהמים היא ניגבה באי נוחות את איזור הפה והאף. היא לא הבינה מדוע הערתי לה על כך ואמרה שזה פשוט מפריע לה שרטוב שם. הדבר דומה לאדם שכואבת לו חגורת הכתף והוא מעסה אותה כל פעם שמתעורר הכאב. יתכן והדבר עוזר זמנית להתמודד עם אי הנוחות, אך מצד שני – גם משמר את הבנת המח שמה שקורה שם מסוכן. נוצרת תבנית כאב או למעשה תבנית סכנה. ברגע שמיקה הפסיקה עם ההרגל היא נשמה יותר טוב בהוצאת הראש מהמים וחשה יותר בטחון. לפעמים שינוי חיצוני תורם לתחושת הבטחון הפנימית.

בסוף השיעור השני – הילדים כבר קפצו למים כשהמורה תופסת אותם, ובסוף השיעור השלישי היא עמדה לידם ותפסה רק מי שהביע מצוקה. תהליך ריפוי כאב כרוך ב"קפיצה למים". בשלבים הראשונים כדאי שיהיה מישהו/משהו שניתן להאחז בו, שיהווה חבל הצלה. כך בהדרגה יהיה אפשר "לקפוץ למים" לגמרי לבד.

אשתי ילדה במזל טוב לפני שבוע את ילדנו השלישי. היא התעוררה באמצע הלילה, אמרה שיש לה צירים, הזמנו חברה שתהיה עם הילדים, נסענו כחצי שעה ברכב לבית החולים כשהיא עם צירים, ותוך עשרים דקות מכניסתנו לבית החולים התינוק כבר הגיח לאויר העולם.

אני חוזר שש שנים אחורה לפני הלידה הראשונה שלה. זה היה קצת לפני שהתוודאתי לתיאוריה של ד"ר ג'ון סארנו על כאב. אנחנו בקורס הכנה ללידה בשיטה בשם היפנובירת'ינג (hypnobirthing) עם עוד כשבע זוגות, תהליך שארך חמישה מפגשים. המדריכה שרון מסבירה על תהליך הלידה, אבל ממעטת בהסברים על אנטומיה. היא מסבירה לנו שגוף האשה יודע איך ללדת והעובר יודע איך להוולד. היא נוסכת בנשים בטחון – "תסמכו על הגוף שלכן". היא מספרת לנו כמה חשובה תחושת המוגנות והשקט הפנימי בלידה, כיצד חתולות וחיות אחרות הולכות למקום חשוך ומוגן ויולדות שם.

היא גם אומרת לנו שיש נשים שיולדות כמעט ללא כאב. אבל רגע, שמענו כל כך הרבה סיפורי לידה נוראיים וזה ממש כואב, אמרו חלק מהזוגות. מעכשיו, אומרת שרון, תסכימו לשמוע רק סיפורי לידה טובים. היא לימדה אותנו הגברים כיצד לתת לנשים שלנו את תחושת המוגנות והשקט בלידה, ואת הנשים כיצד להרפות ולהקשיב לעצמן. מה ששרון עשתה, בהסתכלות אחורה, היה להפחית כמה שיותר את החשש ולספק תחושת מוגנות וודאות ויחד עמה גמישות לקראת הלידה. כל אלה חיוניים ביותר להפחתת כאב. בתנו הבכורה נולדה בלידה טבעית ארוכה. אני, המיילדת באיכילוב והדולה דאגנו כל הזמן להזכיר לאשתי כמה אנחנו מאמינים בה, וזה עשה את ההבדל.

לקראת הלידה השניה למדנו שיטה שעוזרת בזמן הצירים. השיטה שימשה את אשתי בבית וברכב עד הלידה. למרות שהיו כאבים, השיטה הזו הקלה על אשתי משמעותית. אין ספק שיש משמעות לפעולה הפיזית המתבצעת בשיטה זו. עם זאת, אני מאמין שהאפשרות לעשות משהו אקטיבי בזמן ציר במקום לחכות בפחד שזה ייגמר או לציר הבא, היא החלק משמעותי בהקלה על הכאב והסבל. גם לידה זו הסתיימה באופן טבעי, והפעם גם מהיר.

והגענו ללידה השלישית. גם לקראתה אשתי התכוננה עם מדיטציות המזכירות לה שהיא יודעת איך ללדת ותומכות בהרפיה שלה. הפעם כשנסענו ברכב והיא מאחור היא נכנסה ל-zone שלה. למרות צירים תכופים היא היתה מרוכזת מאוד, עבדה עם השיטה ולא ממש הבינה כמעט את מה שאמרתי. בדיעבד היא תיארה שמעבר לשיטה שמה לב מתי הציר הגיע לשיא ומשם עודדה את עצמה שהמצב רק הולך ומשתפר. גם אני הייתי ב-zone ונסעתי רגוע מאוד למרות שידעתי שהיא בלידה מתקדמת. הרגענו אחד את השנייה. כשהגענו שוב תמכה בנו מיילדת נפלאה שאמרה לאשתי שהיא כבר עושה את זה, וכך הכל הסתיים במהירות שיא בילד שלישי שמצא את דרכו לעולם.

כאב של לידה וכאב כרוני הם מאוד שונים. הראשון הוא עם זמן קצוב ואילו השני נמשך כבר זמן רב. בראשון יש סיבה ברורה לכאב ומסמל דרך עם תגמול בסופה, ואילו בשני לרוב אין סיבה ברורה לכך שהכאב נמשך, ולכאורה אין בו שום תועלת או תגמול. עם זאת, ניתן להשוות אשה הסובלת מכאב כרוני לאשה הנכנסת ללידה, סובלת מכאבי צירים, וכל רגע בדריכות ובחשש מהציר הבא, כאשר היא לא יודעת באמת מתי הכל יסתיים. מה יכול לעזור לאותה אשה הסובלת מכאב כרוני לפי מה שכתבתי עד כה?

לידה הוא תהליך טבעי של הגוף, אך יש בו מידה של סיכון. בעבר נשים רבות היו מתות במהלך לידתן או לאחריה. אין ספק שהרפואה, ובעיקר השינוי בנושא ההגיינה תרמו רבות להפחתת התמותה בלידה. מכיוון שלידה יכולה לסכן את היולדת מובן שהליך הלידה כואב. כפי שכבר ציינתי בפוסטים קודמים – כאשר המח מזהה סכנה הוא יגיב בתסמיני אזהרה, בין השאר כאב. עם זאת, תחושת הסכנה מועצמת כאשר האשה נמצאת בסטרס או בפחד, וכך גם הכאב.

ומה לגבי הזרקה אפידורלית לשיכוך כאב? אם האשה נמצאת בסטרס ופחד, כך שלא מצליחה להרפות או לנוח והלידה נעצרת – הזרקה אפידורלית עשויה להיות התשובה. כמו בחיים גם בלידה הגמישות היא חשובה. אם תוכננה לידה טבעית, אך זו מתעכבת שעות מרובות והאשה עייפה וחוששת, אולי עדיף לשנות את התכנית. אני משווה זאת לנטילת תרופה משככת כאבים בכאב כרוני. ברור שהתרופה לא מרפאת שום דבר, אך היא נותנת מרגוע זמני וזמן לעבודה עצמית. אלה חשובים מאוד כאשר כח ההתמודדות נגמר. כמו הליכה עם קביים, נטילת תרופות היא לעתים שלב שתומך בריפוי ולא הפתרון הסופי לבעיה.

אז כעת יש לי עולל חמוד בבית עם שני אחים נוספים. אשתי האלופה עברה בגבורה את הלידה והשתחררנו עוד באותו היום מבית החולים. אמנם צאתם של התינוק ואחריו השיליה מבשרים את סופה של הלידה ולרב של הכאב, אך העניינים לא באמת מסתיימים כאן. בפוסט הבא אכתוב על השינויים המתרחשים לאחר בואו של התינוק לעולם, וכיצד זה מתקשר לכאב כרוני.

הימנעות היא אחד מהמרכיבים המשמעותיים בהפיכת כאב לכרוני. כבר תואר בפוסט קודם כיצד מחשבות שעולות בעקבות כאב מובילות לפיתוח אסטרטגיה כיצד להמנע ממנו. אנחנו מחפשים את התנוחה הנכונה לעמוד או לשבת, הדרך הנכונה ללכת, איזה נעליים לקנות, איך להתכופף בצורה שלא תכאב, איך לשכב במיטה ואיך לקום ממנה, איזה מתיחות צריך לעשות ומתי, באיזה אמצעים אורתופדים להעזר (מדרסים, חגורות גב, ברכיות), מה לאכול או לא לאכול ועוד. ישנן אינספור דרכים להמנע מלעורר כאב, אך האם כל אלה יעילות? התשובה היא שלילית במרבית המקרים. דווקא המטופלים שנמנעים כבר שנים – מצבם לא הולך ומשתפר, ואף להפך.

בעוד שלהימנעות ככלל יש מרכיב השרדותי-אבולוציוני, הימנעות המתרחשת במטופלים עם כאב כרוני היא לרוב בעלת פוטנציאל נזק. זה מתחיל בהימנעות קטנה, הכאב מתמשך ואז הסובל "ינפה" עוד ועוד פעילויות שמסבות לו הנאה החוצה מחייו – הרמת הילדים כבר לא באה בחשבון, כבר לא יוצאים עם חברים כי אולי יתפרץ כאב, נמנעים ממזונות שעלולים לעורר את המיגרנה, ולא יוצאים לטיול כי אולי לא יצליחו לסיים אותו על הרגליים. לאט לאט חייו של הסובל מכאב כרוני מצטמצמים עוד ועוד.

• 

וליין ולינטון (Vlaeyen & Linton, 2000) תיארו את "מעגל הפחד-הימנעות". במעגל זה טריגר כואב מעורר חווית כאב. הסובל מהכאב עושה לו קטסטרופיזציה (חשיבה על תרחישים גרועים במיוחד, למשל "הגב שלי מתפרק" או "יכול להיות שלעולם לא אחזור לתפקוד מלא"), זו בתורה גורמת לתגובת פחד ("אני פוגע בעצמי"), הפחד גורם להימנעות ("אפסיק להרים דברים כבדים") ולעוררות יתר (גם התכופפות קלה שלא היתה מכאיבה פעם כעת מכאיבה), אלה מובילים לניוון מאי שימוש, לדכאון ולמוגבלות שבפידבק שלילי רק מגבירים עוד יותר את הכאב, וחוזר חלילה. פחד מתנועה נקרא בעגה המקצועית קינזיופוביה ובמחקרים רבים על כאב גב תחתון קינזיופוביה מנבאת את רמת המוגבלות של כאב הגב וכן את סיכויי הפיכתו לכרוני (למשל Swinkels-Meewisse, 2006).

כשמערכת העצבים בדריכות תמידית

עוררות יתר או דריכות יתר (hypervigilance) היא תוצאה של הימנעות וגם גורמת להימנעות. נניח ואדם סובל מאוד מרעש, והוא מחליט לגור בבית שקט, אטום לרחשי החוץ, עם מזגן שקט, אשה שקטה וילדים שקטים. אם בבית כזה נופל עט מהשולחן זה יעורר בו תגובת בהלה, מה שלא היה קורה כלל לו אותו עט היה נופל בבית רגיל. גם אם יבחר לצאת מביתו השקט, רעשי הכביש והאנשים סביב יהיו פחות נסבלים. ההימנעות שלו מרעש גרמה לו להיות רגיש יותר גם לרעשים הקטנים ביותר. זה בתורו יכול לגרום לאדם ליותר הימנעות, למשל להמנע מלהניח עטים על השולחן ולהסתגר בבית.

כך קורה גם בכאב – אם אדם ינסה לחיות חיים "סטריליים" מכאב וימנע מכל מה שעלול לגרום לכאב, אזי עלול לקרות דווקא הדבר ההפוך – כל גירוי קל שלא אמור להכאיב – יכאיב לו. הסיבה לכך היא כפולה – גם הסביבה ה"סטרילית" מכאב מדגישה כל תחושה שעלולה להתפתח לכאב (כדוגמת העט שנפל שלרוב האדם לא היה מתרגש ממנו), ושנית – הפחד מהכאב שיגיע גורם לאדם להיות יותר ערני לתחושות הגוף שלו, וכך מגביר אותן. מדי שניה יש המון מסרים המגיעים למח מהגוף, ואילו המח מסנן את אלה החשובים מול אלה שכלל לא יעלו למודעות. ציפייה לסכנה (או במילים אחרות – דריכות) "מרחיבה את חרירי המסננת", וכך מורידה את סף הכאב.

עימות עם הטריגרים לכאב

חלק בלתי נפרד מתהליך טיפול בכאב כרוני הוא עימות עם הטריגרים לכאב- אותם דברים שאנחנו סבורים שמעוררים אצלנו כאב, אם קיימים כאלה. טיפול התנהגותי שכזה חייב להיות מלווה ע"י תהליך מקביל של שינוי תפיסתי על משמעות הכאב והפחתת הפחד (שיתוארו בפוסטים בעתיד). למשל, אם אדם חושש מהתכופפות או הרמת משא כבד, חלק מהטיפול יהיה הרמה משאות מהרצפה בהתכופפות מהמותן. אם אשה חוששת לאכול שוקולד (ממנו נהנתה מאוד בעבר) כדי לא לעורר מיגרנה, חלק מהטיפול יהיה אכילת שוקולד. ההצלחה הראשונית תהיה קודם כל העימות עם אותם טריגרים שוב ושוב, לא חשוב כמה כאב יצוץ במהלכם או לאחריהם. לעתים קרובות המתנסים בעימות עם הטריגרים מופתעים לטובה. למשל, אדם שכאבי הרגליים שלו הוחמרו באופן קבוע לאחר הליכה של חמש דקות עודד להמשיך ללכת גם לאחר שהוחמר הכאב תוך חיזוק כי הוא אינו מזיק לעצמו. למרבה הפתעתו, הוא שם לב שהכאב שב לרמתו הבסיסית כמו במנוחה לאחר עשר דקות של הליכה ונשאר באותה רמה גם כשהמשיך ללכת עוד. לולא היה מעז והולך מעבר לחמש הדקות הללו הוא מעולם לא היה יודע את זה.

למרבה המזל, ניתן לצאת מאותו מעגל פחד-הימנעות שתואר קודם (ראו את צידו הימני). אם נפחית את רמת הפחד והקטסטרופיזציה סביב הכאב ונתעמת עם הטריגרים, המח יבין שאין סכנה ממשית, הוא יפסיק להדליק את נורות האזהרה, וכך בהדרגה הכאב יפחת ויעלם.