בלוג

ב-3 בספטמבר 1967 עברו בשבדיה מנסיעה בצד שמאל של הכביש לנסיעה בצד ימין. שבדיה רצתה "ליישר קו" עם המדינות סביבה דנמרק, פינלנד ונורבגיה שכבר נסעו בצד שמאל. בתמונה ניתן לראות מה קרה באותו היום בכבישי שבדיה.

הייתי אמור לטוס עם משפחתי לאנגליה בסוכות. לצערי, טיסתנו בוטלה ברגע האחרון והזמנו במקומה טיסה לקפריסין. בשתי המדינות נוהגים בצד שמאל. אולם, בעוד שכלל לא עלה בדעתי לנהוג באנגליה, קפריסין הרגישה יותר קרובה אלינו תרבותית הרגשתי מספיק בטוח מספיק. אני ומשפחתי מתקשים לשהות במקום אחד לחופשת בטן-גב, וכך נהגתי מדי יום בקפריסין.

חשבתם פעם כמה זה מורכב לנהוג בכלי רכב? כמה חישובים המח שלנו עושה מדי שניה כדי שנשרוד בתוך קופסת הפח הזו ונגיע למחוז חפצינו? נסו להזכר כיצד חשתם בשיעור הראשון ללימודי נהיגה, כמה היה קשה להתנהל בעצמכם. והנה, זה כבר אינטואיטיבי ואתם על "נהג אוטומטי". עדיין לא תמיד מדייקים תמיד בחניה או בנסיעה ברברס (לפחות אני), אבל סך הכל תאונות קורות לעתים נדירות.

קיבלתי את המכונית מחברת ההשכרה. בחרתי ברכב אוטומטי כדי לא להכניס את מערכת העצבים שלי לדריכות יתר. קודם כל פתחתי את הדלת הלא נכונה (כי הנהג יושב מימין). לבסוף, התיישבתי וחיפשתי את החגורה בצד הלא נכון. כבר בפניה החוצה מהחניה אותתי עם המגבים (כי גם מוטות האיתות והמגבים הפוכים). תופעות אלה חזרו בשלושה ימים הראשונים עד שהמח התרגל.

הפניות ימינה הן המורכבות יותר בנהיגה בצד שמאל. הסתכלתי כמה פעמים לוודא שלא מגיע כלי רכב משני הכיוונים, והיה יותר מורכב לתפוס מהיכן עלול להגיח כלי רכב כשהכביש היה ריק. אשתי שישבה לשמאלי כל הזמן חששה שאדפוק את הצד השמאלי של המכונית. פעם אחת כמעט הצלחתי ועליתי על מדרכה. אנחנו רגילים להעריך את רוחב הרכב מצד ימין ופתאום נדרשים להעריך את רוחבו גם מצד שמאל. למרות שזה רוחב די סטנדרטי נקודת ההתייחסות היא שונה ולא ברורה. כשאתה כל כך מורגל בנהיגה בימין לפעמים נדמה לך בנהיגה בכביש צר שהנתיב הנגדי מימינך הוא השוליים שלך (מנגנון שתואר פה בעבר ונקרא predictive coding).

בתור הולך רגל זה אף יותר מסוכן כי אתה פחות דרוך. בעוד ילדים מורגלים מגיל צעיר שחציית כביש היא דבר מסוכן, למבוגרים מדובר בעניין שבשגרה. בחיפה פעם כמעט נדרסתי ע"י המטרונית שהתכוונתי לחצות מעבר חציה באור אדום ביום שבת. הכביש נראה ריק ולא הבנתי שהמטרונית השקטה מגיעה מהכיוון ההפוך לנתיב. בתור הולך רגל אתה צריך להזכר כל פעם להסתכל קודם כל ימינה כשאתה במדינה הנוהגת בצד שמאל (יש הרבה אנשים שמצאו כך את מותם).

עם כל זאת, חוץ מהצד של מושב הנהג ומוטות המגבים והאיתות האוטו די דומה. ההתמרורים זהים וכל שיטת הנהיגה היא זהה, רק הפוכה. יש עדיין מעברי חציה ורמזורים, ולא פחות חשוב מכוניות אחרות שיודעות כיצד נוסעים ומדגימות את הדרך (מה שלא היה בשבדיה באותו היום ב-1967). כל אלה משרים גם בטחון מסוים, שאתה יודע מה עושים בכביש.

איך כל זה קשור לכאב כרוני? כאב כרוני הוא סוג של הרגל של המח. בנוסף, הורגלנו מגיל צעיר לכך שכאב = נזק או סכנה בדרך לנזק. תארו לכם שעשרים שנה צעדתם ודרכתם בצורה מסוימת (אולי בצליעה) בשל אבחנה X שקשורה לכף הרגל שמעוררת אצלכם כאב ואתם חוששים לפגוע בה. יום אחד רופא חדש אומר לכם – "האבחנה X שנתנו לך היתה שגויה, אין לך כל בעיה בכף הרגל, את.ה יכול.ה לדרוך רגיל". מהו הרגיל עבורכם? אותה הליכה שאימצתם לאורך השנים. כעת עליכם להתאמץ כדי לשנות אותה.

זוהי דרישה לא פשוטה, ללכת שוב "רגיל". עם זאת, אתם יודעים שזה לטובתכם, יכול להיות שהכאב באמת יחלוף. אתם עדיין קצת מהססים כי אולי הרופא הזה בעצמו שוגה. אם השינוי יעשה בבת אחת כמו בשבדיה ב-1967 זה עלול ליצור כאוס במערכת וכאב גדול יותר. לא חייבים להאמין לרופא ב-100%, אבל אתם מוכנים לתת הזדמנות. כיצד יוצרים שינוי כזה?

אם זה קשה בהתחלה רק נדמיין את עצמנו הולכים אחרת. בהמשך נלך כך רק במסגרת הבית שלנו. בהמשך אולי גם נצא החוצה וננסה את ההליכה הישנה-חדשה גם שם. נכון, יכול להיות שניפול בדרך, אבל כדי לשנות הרגל חייבים לנסות. גם הסביבה אולי לא תדע כיצד "לעכל" את ההתנהגות החדשה. נדע להסביר שאנחנו בתהליך של שינוי הרגלים.

לאט-לאט המח יקלוט את השינוי. הוא יבין שהכאב נולד מפרשנות לא נכונה שלו. הוא יפחית את אותות הכאב. מדי פעם טריגרים יגרמו לו להפעיל את הכאב מחדש. אם לא נפחד, הכאב יבוא לבקר רק לעתים רחוקות וגם אז נדע כיצד להתמודד איתו.

להפתעתי, גם כשחזרתי לארץ אותתי מדי פעם עם המגבים. ההרגל הישן היה מוטמע מספיק חזק והחדש נעלם לו תוך יומיים. תוך התאמת השינויים לקצב שלכם – שינוי הרגל הכאב אפשרי בהחלט. המח יכול להעלים את ההרגל, להזכר במה שהיה לפני כן ולהוביל אתכם לחיים חדשים ללא כאב.

בסוף נובמבר 2023 נפלתי ממכשיר כושר לולייני בביתי ושברתי את עצם הירך. הפציעה עצמה כאבה מאוד והיו צריכים לתת לי תרופות חזקות כדי לפנות אותי לבית החולים. למחרת נותחתי. לתוך העצם הכניסו מוט ארוך עם ארבעה ברגים. שכבתי בבית החולים לסוף שבוע ושוחררתי לביתי לאחר הדרכה קצרה של פיזיותרפיה להליכה עם קביים.

למזלי, לאחר הניתוח לא סבלתי מכאב משמעותי. קיבלתי הרדמה מקומית לאיזור ותחילה חשבתי שהיא זו שעושה את העבודה. עם זאת, לאחר שזו התפוגגה הכאב עדיין לא היה משמעותי. מצד שני גם התקשיתי מאוד להזיז את הירך ואת הברך. אלה היו נפוחות ועם שטפי דם. נאלצתי לישון על הגב בניגוד לשינה על הצד אליה הייתי מורגל. בשבוע הראשון חויתי כאבי גב בלילה. מרוב אי תזוזה של הרגל כמעט והתפתח לי פצע לחץ בעקב.

בשבועיים הראשונים לאחר הפציעה לקראת ערב הייתי עייף ועצבני. לא יכולתי לשמוע את הילדים שלי צועקים, והייתי צריך לפרוש לחדרי מוקדם. עקרונית, לא היתה לי סיבה להיות עייף כי לא הייתי פעיל רוב היום למעט פיזיותרפיה כמה פעמים בשבוע. נזכרתי בכל אלה שטיפלתי בהם שסבלו מכאב כרוני ועייפות והבנתי אותם הרבה יותר טוב. הסבר אחד לעייפות הוא שהגוף שלי עובד עכשיו בתיקון ובאיחוי וזה דורש אנרגיה. רבים לא יודעים שדלקת היא דבר חיובי, שתפקידה לרפא. רק כאשר זו יוצאת מכדי שליטה היא עושה בעיות. עם זאת, בתסמונות כאב רבות אין כלל דלקת ועדיין יש עייפות. הסבר שני לעייפות לאחר פציעה הוא רגישות יתר. על כך ארחיב יותר.

המשפט הידוע "הנכווה ברותחין נזהר בצוננין" מסביר על רגל אחת מהי רגישות יתר ומה מקורה. לאחר פציעה המח ומערכת העצבים המרכזית הופכים לרגישים יותר כי יש רצון למנוע פגיעה נוספת. לכן, לא רק הייתי עייף אלא גם הייתה לי אי סבילות לרעש. גם רגשית הייתי עם סף נמוך יותר. קליקים קטנים בברך או בירך היו מפחידים אותי למרות שלא היו כואבים. גם העלייה ברגישות לכאב (סף כאב נמוך יותר) היא חלק מרגישות יתר מרכזית. ככל שהפגיעה יותר משמעותית נצפה ליותר רגישות יתר. ככל שהאדם היה מראש בתפיסה קיומית של סכנה – הרגישות תהיה גבוהה יותר.

לעתים גם לאחר שהרקמה החלימה הכאב או העייפות ממשיכים. כתבתי על כך פוסט נפרד בעבר. זה לא סימן שההחלמה הפיזית עוד מתמשכת, אלא שהמח לא חזר למצב בטוח. הוא עדיין סבור שהסכנה הגדולה לפציעה נוספת עוד קיימת. במקרים כאלה לא ננסה לעבוד בהכרח על הרקמה שהחלימה אלא דווקא נחפש דרכים ללמד את המח שכעת המצב בטוח, בדרכים גופניות או בעבודה מנטלית-רגשית.

למזלי, רגישות היתר שלי חלפה עם הזמן. אני חושב שהיכולת שלי להגדירה ככזו ולהבין שזו חלק מההחלמה עזרו מאוד. בין אם לאחר פציעה ובין אם לאו כאב כרוני הוא תסמונת של רגישות יתר, וככזו יש לנו יכולת להשפיע עליו וגם להגיע לריפוי.

אנחנו חיים בתקופה בה אנשים מבטאים את מחשבותיהם או מתארים את מעלליהם במילים ומשגרים אותן בלחיצת כפתור למאות עד מאות אלפי אנשים. לעתים דבריהם פוגעים באחרים. חלקם מגיבים חזרה בכעס, חלקם מסירים מרשימת ה"חברים" וחלקם מפסיקים לעקוב. יותר קל לכתוב מילים נוקבות כאשר איננו עומדים במציאות מול הצד שקורא/שומע אותן. 

באופן פרדוקסלי, אנחנו חיים גם בתקופה שצריך להזהר בה כי יש סביבנו אנשים רגישים, כאלה שחוו טראומות, ואלה עלולות להתעורר עם קריאת מילותינו. על כן, בתחילת חלק מהפוסטים המפורסמים בקבוצות מסוימות (אליהן אנשים בחרו להשתייך) מפורסמת "אזהרת טריגר". הדבר דומה לאזהרות בסרטים על גיל הצפייה המומלץ, אך פה מדובר על ציון התוכן שעלול לפגוע. מטרת המזהיר היא לא לעורר טראומה מודחקת בקוראיו. מצד אחד, אנשים רוצים לבטא את עצמם בצורה הכי אותנטית, אך מצד שני האותנטיות שלהם עלולה לפגוע באחר. 

מי שקורא.ת את מה שאני כותב מספיק זמן, יודע.ת שזה אחד מהמנגנונים הגורמים להדחקה בילדות. למשל, הילדה רוצה להביע עצב, אך לא רוצה להעיק על אמא שגם כך קשה לה (כי היא זקוקה לאהבתה). עם זאת, פה מדובר באנשים מבוגרים הכותבים למבוגרים אחרים.

א.נשים הסובלים מכאב כרוני מנסים ככל יכולתם לא לעורר התקף כאב בעצמם, ומצד שני גם לא להעיק על סביבתם. כאשר אנחנו מייצרים סביבה כמה שיותר סטרילית מכאב עבור עצמנו ועבור אחרים אנחנו משמרים את עוצמתו של הכאב. אם אמשיל את הכאב לצפצוף של גלאי עשן (המח) המופעל חדשות לבקרים ממשאית המעשנת בעוברה ברחוב, אזי רב האנשים ינסו "להסיט את המשאית ממסלולה" כדי שהכאב לא יופעל.

אנשים שסובלים מכאב גופני יכולים לפנות לטיפול במגע מכוון מגע/דיקור של נקודות טריגר. אלה לרוב נקודות של כניסות גידים בגוף שלחיצה או דיקור שלהם עלולים לעורר כאב. מדוע אנשים הסובלים מכאב פונים למטפל שיכאיב להם יותר? אני מאמין שמגע בטוח של מטפל בכאב מביא ריפוי לאו דווקא דרך המימד הפיזי, אלא על ידי חווית כאב אחרת, מתוך מקום בטוח.

על מנת להרפא מכאב אנחנו מעוניינים לאפשר לכאב להתעורר ולהתבונן בו אחרת ממה שהורגלנו, מתוך סקרנות ובטחון, ולא מתוך פחד. להזהר מטריגרים יכול לעבוד לתקופה קצרה, אך אלה ימשיכו לצוץ והכאב ישוב ויתעורר. כדוגמת גלאי העשן, במקום להרחיק את המשאית אני מזמין אתכם לכייל מחדש הגלאי למצב שבו הוא פחות רגיש, מצב שבו יתריע על שריפות, אך לא על משאיות. 

יום כיפור בפתח. אני לקחתי חופשה ארוכה מכתיבה וכעת חוזר עם מחשבותיי.

יום כיפור עוסק בסליחות בין אדם לחברו ובין אדם למקום. ביום-יום רובנו פוגשים באנשים אחרים המנהלים גם הם סדר יום כמונו. אנחנו פוגשים בבני משפחה, בקולגות, בחברים ובעוברי אורח אחרים. לעתים המפגש גורם לאחד או שני הצדדים להפגע. אם במפגיע ואם לאו, נוכחותנו (או אי נוכחותנו), מילותינו והתנהגותנו עלולות לגרום לאדם אחר לכאב. רובנו לא רוצים לפגוע וכולנו לא רוצים להפגע.

בתפקידי הקודם כרופא משפחה היה לי מטופל כבן 50 שסבל מכאב כרוני עז בידו לאחר פציעה. לא היה ניתן אפילו לגעת לו בכף היד, ולגזוז ציפורניים היתה משימה בלתי אפשרית. הוא באמת סבל. ניסיתי להציע את הגישה שלי בעדינות, אך מילותיי לא פגשו אותו מוכן, אז עברנו דרך הטיפול הרגיל בכאב. הוא עבר דרך אשפוז יום של כאב, אך גם במסגרת זו כל הצוות לא הצליח לסייע לו, והוא שוחרר משם כנגד רצונו. יום אחד בביקור במרפאה וסיפר לי שהוא מעשן כ-90 גרם קנביס רפואי בחודש, בנוסף לתרופות שנטל באופן יומיומי. הכמות היכתה בי בתדהמה. אמרתי לו בלי מחשבה רבה שלפי ידיעתי אפילו חולי סרטן זקוקים רק לכ-30 גרם קנביס בחודש. תגובתו היתה קשה. זו היתה הפעם הראשונה שצעקו עליי במרפאה. הוא צעק כל כך חזק שהרופא הסמוך אליי נכנס לחדר להגנתי. הבנתי שעשיתי טעות, ולא חשוב כמה התנצלתי הוא לא נרגע.

הוא צעק שלאחיו היה סרטן ואני לא מבין בכלל מה הוא עבר ועובר. הוא צדק. אני באמת לא הבנתי מה זה להיות במצבו. לא ידעתי גם שלחצתי לו על נקודה רגישה. בדיעבד הבנתי שלא סתם אמרתי אמירה לא אמפתית כזו. גם בי הוא נגע בעצבים חשופים. הוא לא היה מוכן לשקול בכלל את מה שהצעתי לו, ועימת אותי עם חוסר הפוטנטיות שלי כמטפל. במפגש בודד שהיה לנו לאחר מכן הוא דאג לציין כמה אני לא מבין בטיפול בכאב.

אקהרט טולה, מורה רוחני וכותב הספרים "כוחו של הרגע הזה" ו"ארץ חדשה", טבע את המונח גוף הכאב (pain body). כך הוא כותב עליו: "כל כאב רגשי שאתם חווים משאיר אחריו משקע של כאב שממשיך לחיות בתוככם. הוא מתמזג עם הכאב מן העבר, שכבר נמצא שם, ונרשם בתודעה ובגוף". הוא מדבר על היתקלות שלנו בגוף כאב של אדם אחר שיכולה להלום בנו. עם זאת, הוא כותב "חשוב יותר לצפות בזה אצלכם מאשר אצל מישהו אחר. שימו לב לכל סימן של חוסר אושר אצלכם, בכל צורה שהיא – זו עשויה להיות התעוררות של גוף הכאב. הוא יכול להופיע בצורת רוגש, חוסר סבלנות, מצב רוח קודר, רצון לפגוע, כעס, זעם, דכאון, צורך בדרמה כלשהי במערכת היחסים וכן הלאה".

אני ואותו מטופל עוררנו את גופי הכאב זה של זה. הוא עורר בי את הילד הכאוב שידיו כבולות למרות רצונו הטוב, שמחפש את האהבה דרך העזרה. אני משער שאני עוררתי בו את הילד הכאוב שלא ראו אותו, שלא האמינו לו. כאשר אנחנו פוגעים באחר אנחנו פועלים מתוך גוף הכאב שלנו. לעתים הסליחה נאמרת מתוך פחד – איך אני עוררתי דבר כזה שזו בכלל לא היתה כוונתי. אני מציע לבחון לפני בקשת סליחה וגם לאחריה – כיצד אוכל לבקש סליחה מעצמי? אקהרט טולה מסביר כי הכנסת המודעות לגוף הכאב היא זו שהופכת אותו לעוצמה. "…אינכם יכולים להלחם בגוף הכאב. הנסיון לעשות זאת ייצור קונפליקט פנימי ולפיכך עוד כאב. ההתבוננות בו מספיקה. ההתבוננות מעידה על קבלתו כחלק מהקיים באותו הרגע". אני אוהב לראות את גוף הכאב כמו הילד הכאוב מהעבר שהיה צריך לספוג ולספוג. אם אני יכול להיות אותו בכאבו, להבין מדוע הוא אמר מילים כאלה מתגרות לאותו מטופל, אז אני אוכל לבקש סליחה באופן שלם וכן יותר.

מורה רוחנית אחרת החביבה עליי במיוחד היא ביירון קייטי. כחלק מתהליך שהיא מכנה "העבודה" האדם בוחן את מחשבותיו כלפי האחר – האם זאת האמת? כיצד אני מרגיש/חווה/מתנהג כאשר אני מאמין במחשבה הזו? מה הייתי ללא אמונה במחשבה? ואז מגיעים ההיפוכים. האחרונים באים להציע אלטרנטיבה למחשבה שאולי נכונים באותה מידה ואולי אף יותר. אם המחשבה שלי היתה "הוא התנהג כלפיי בצורה מזלזלת והוא צריך לבקש ממני סליחה" ההיפוכים האפשריים הם "הוא לא התנהג בצורה מזלזלת והוא לא צריך לבקש סליחה", "אני התנהגתי בצורה מזלזלת כלפיו ואני צריך לבקש סליחה" וגם "אני התנהגתי בצורה מזלזלת כלפי עצמי, ואני צריך לבקש מעצמי סליחה (ולסלוח)".

הכנסת המודעות כאמור היא אחד מהמפתחות לריפוי מכאב. כך גם נצמח ונהיה פחות ביקורתיים כלפי עצמנו והסביבה. לגבי סליחה לאחר – זה מתאים לפוסט נפרד.

גמר חתימה טובה!

כשבתי הגדולה למדה בכתה א' הפליא אותי תהליך למידת קרוא וכתוב. כל שבוע עם למידת אותיות חדשות היא חזרה הביתה עם דפי קריאה אותם היתה אמורה לתרגל מדי יום. כך חזיתי מקרוב בפלא בתהליך של לימוד הקריאה. הייתי ממש יכול לחזות בגלגלי השיניים במוחה זזים ומנסים להבין באיזה אות מדובר וכיצד יש להגותה לפי הניקוד. מה שעניין אותי הוא שלמרות שמופיעה אותה מילה שוב באותו משפט או במשפט הבא, היא עדיין היתה צריכה להתאמץ ולעשות את חיבורי ההברות עד שהבינה מהי המילה. אפילו במשפט פשוט כמו: "ברק ראה ברק", היא בהתחלה קראה "ב… ר… קקק" ("אה, ברק") ואז "ר… אה" ושוב " "ב… ר… קקק". כך הבנתי שכשאני קורא אני לרוב לא באמת קורא את האותיות, אלא את החיבור שלהן למילה שכבר מוכרת לי. כך גם אנחנו שומטים את הניקוד, כי המח יודע להשלים את התנועות ולהבין את המילה בהקשרה. היום בסיום כתה ב' היא כבר קוראת מילים כמעט כמוני ללא ניקוד.

כך קורה גם לא רק במילים, אלא גם בתחומים אחרים בחיינו. כשזה נוגע לכאב, המח יודע להשלים כאב היכן שהוא סבור שהוא נדרש, כי כך למד. כאשר כאב לי הגב מספיק פעמים כשישבתי במושב המכונית המח יקשר את שניהם וכשאשב במכונית, הוא "ישלים" לי כאב. יתכן שכסאות פחות נוחים לא גורמים לי לשום כאב, כי שם לא נעשה הקישור וה"השלמה". לורימר מוסלי ודיוויד באטלר שכתבו את הספר explain pain מתייחסים לתוית עצבית של כאב (pain neurotag). המונח מתייחס לרשת נוירונים באיזורים שונים במח ש"יורים" כאב ועוד אותות בתגובה לפרשנות של גירוי כמסוכן. ככל שהגירוי נתפס כיותר מסכן את השרדותנו תהיה רשת נוירונים רחבה יותר שקשורה אליו. המח סבור שישיבה ברכב היא מסוכנת מנסיונו ועל כן יפעיל כאב, אפילו לפני שהתיישבתי. לעומתן, יש תוית עצבית של מוגנות, למשל כשאני שוכב במיטתי מכוסה בשמיכה, והמח מרגיע את מערכות הגוף. עבור אנשים שונים תויות מתעצבות באופן שונה. לרבים ממטופליי דווקא השכיבה במיטה מעלה יותר כאב, למרות שאין לכך הגיון ביולוגי (פחות עומס על עמוד השדרה ופחות עומס על שרירים).

זה מביא אותי לתיאוריה יחסית עדכנית במדעי המח שנקראת predictive coding – או קידוד ניבויי. המח צופה מה אמור לקרות ומשלים את המידע לבד. Nי שמבי! את מ# שאנ~ כו^ב למעשה עושה קידוד ניבויי (ומי שלא הבין את מה שאני כותב יבין עכשיו). כשאני קורא אני מעלה ייצוגים של המילים במוחי ומשתמש בהם, ואם זה נראה לי מספיק דומה אני מבין מה כתוב. בתמונה למעלה יש שיראו אישה צעירה ויש שיראו אישה מבוגרת, הכל לפי תחזית המח שלהם.

כאשר אני פוגש אדם לראשונה המח שלי עושה שקלול של כל הפרמטרים החושיים המתקבלים ממנו וכן חוויות עבר עם אנשים דומים ונותן לי פלט (בד"כ רגש) שמצביע לי כמה זה בטוח ליצור קשר עם אותו אדם. לעתים קרובות המח עושה תחזיות נכונות שמאפשרות את השרדותנו בעולם, אך לעתים יש גם טעויות. כיצד המח יודע אם צדק בניבוי שלו? לפי התגובה שלנו לפלט שנשלח.

דוגמת הכלב אולי תבהיר יותר את הנושא. כשחבר נכנס הביתה והכלב נובח עליו, אנחנו אומרים לכלב "זה בסדר, הוא חבר". במקביל נרגיע גם את החבר. הכלב ינבח עליו כנראה גם בפעם הבאה, אבל ככל שהחבר יבוא שוב ואנחנו נרגיע את שניהם, התגובה של הכלב ושל החבר תפחת. שניהם ירגישו יותר בטוח זה עם זה. כעת אקביל לתרחיש כאב. נניח שכואבת לאדם הכתף באופן כרוני. בכל התפרצות כאב הוא שולח את ידו השנייה לעיסוי מקומי ועולה לו המחשבה "אני אף פעם לא אצא מזה". מתגובתו לכאב המח לומד שפלט הכאב (כי כאב תמיד נובע מהמח) ששלח היה נכון. זה מחזק אצלו את התפיסה שיש פה סכנה אמיתית. הכאב אולי יוקל זמנית מהעיסוי, אך לאורך זמן תשתמר תוית עצבית הכוללת יותר ויותר נוירונים. זו מורכבת מכאב בצירוף התנהגויות, מחשבות ורגשות.

המח יודע לתקן טעויות של עצמו, אך זה דורש תהליך לימוד מחדש. השלב הראשון בשינוי התבנית הוא הכרה בכך שהיא קיימת. כמו בעישון, עד שהמעשן לא ישים לב לכל סיגריה שנכנסת לו לפה ולמה היא נכנסה לשם, יהיה קשה לשבור את ההרגל. לאחר ההכרה בתבנית נבדוק אם היא עדיין נחוצה לנו ונערער על אמיתות המחשבות שעולות ("אני אוכל לצאת מזה, זה סך הכל טעות של המח שלי"). לאחר שנעבור את שני שלבים אלה, אולי נוכל לבחור להגיב אחרת. אם נחזור על כך מספיק פעמים, נייצר תוית עצבית חדשה. תחילה ללא ההתנהגויות, המחשבות והרגשות הצמודים, ובהמשך גם ללא כאב.

עבור מי שסובל.ת מכאב כרוני שינויים כאלה הם כמעט כמו לעבור לקרוא מאנגלית לצרפתית. האותיות הן עדיין לטיניות, אך קוראים אותן שונה. היתרון שיש לסובלים.ות מכאב כרוני הוא שאת השפה הקודמת נטולת הכאב הם.ן כבר הכירו. כעת צריך להחזיר את הזיכרון של המח כדי שיקרא את השפה החדשה-ישנה באופן שוטף.

מה מתחולל בנפשנו כאשר אנחנו סובלים מכאב או בכלל? נושא זה מעסיק אותי בעבודה עם מטופלים. בפוסטים קודמים תיארתי את מחשבותיי לגבי הילד הפנימי וההורה הפנימי. בקצרה, עמדתי על החשיבות בהכרה בסבלו של הילד ובצרכיו, ובמקביל החשיבות במציאת הורה פנימי חומל יותר.

לאחרונה נחשפתי שנית בקורס בו אני משתתף לתיאוריה של הרופא והפסיכואנלטיקאי האנגלי דונלד ויניקוט. ויניקוט היה רופא ילדים וחקר את תחום התפתחות התינוק וההתקשרות שלו לאמו (attachment). הוא תבע את המונח הידוע "אם טובה דיה" (good enough mother). לאחרונה אף התראיינתי לפרק בפודקסט שנקרא בפאראפרזה "אבא טוב דיו", שכן גם לאב יש חשיבות גדולה בהתפתחות ילדיו.

ויניקוט גם פיתח את הטיפול הפסיכולוגי בילדים דרך משחק. השלב שנקרא "אם-אובייקט" נוגע ליכולתה של האם לשרוד את התפרצויות דחפיו התוקפניות של התינוק, ובעצם להיות נוכחת ואוהבת לנוכח אלה. התינוק לא רואה את הפרדותו מהאם, ותחילה יכול לשחק ליד אמו רק אם הוא רואה אותה. כאשר האם "טובה דיה" עובר התינוק לשלב שנקרא "אם-סביבה" – היכולת האימהית להעניק לתינוקה סביבה תומכת, לא חודרנית ונטולת ציפיות מעיקות, סביבה רואה ומאשרת, המאפשרת לו להיות שקוע בעצמו ללא טרדות מיותרות. כך התינוק יכול לשחק באופן בטוח גם בלי לראות את אמו, תוך ידיעה שהיא שם קרובה וזמינה עבורו.

איך כל זה קשור לכאב כרוני?

ד"ר סארנו שם לב שרבים מאלה שפנו לטיפולו בשל כאב כרוני חוו אירוע של טראומה בילדות. אני מזהה מאפיינים דומים גם במטופליי. אין זו חייבת להיות טראומה חד פעמית גדולה. שאלה שעוזרת להבין כיצד גדלת כילד: למי פנית כאשר חווית מצוקה רגשית? אי פניות רגשית של דמות הורית בהחלט משאירה את חותמה על הילד ובהמשך גם על המבוגר. רבים אומרים לי "כך זה היה בתקופתנו". זהו הסבר רציונלי שלא מספק את הילד שהיה צמא לאהבה ולנראות.

כאשר צרכיו של הילד לא נענים שוב ושוב הוא צועק. התינוק היה צריך להרגיש בטחון שהתנהגותו לא תהרוס את ההורה. ההורה הטוב דיו יודע להקשיב לילד הצועק והמשתולל ומנסה להבין מה הצרכים שעומדים מאחורי ההתנהגות. אז יוכל התינוק לשחק בבטחון גם בלי לראות את ההורה לידו. כך קורה גם בתוכו של המבוגר הכאוב. כאשר צרכיו של הילד הפנימי החי בתוך המבוגר אינם נענים הילד עלול לצעוק בצורת כאב. אם ההורה הפנימי מגיב בבהלה ("הכאב חזר, מה אני אעשה?"), אין מענה אמיתי לצרכיו של הילד הפנימי. דמיינו ילד שנלקח בבהלה ע"י הוריו לרופא כל פעם שמרגיש קצת לא טוב. הילד לומד לא לסמוך על עצמו, וגם לא על הוריו שיוכלו להתמודד עם המצב. כאשר ההורים יהיו רגועים ובטוחים בעצמם אל מול הילד המשתולל והצועק, הילד באמת יוכל לסמוך על הוריו.

להיות אותנטי, לקבל בחמלה

כדי לטפח ילד פנימי שמוכן להביע את עצמו צריך לפתח הורה פנימי שמקשיב. אם הילד הפנימי מביע את עצמו דרך כאב פיזי, יש למצוא צד הורי נוכח בזמן הכאב. בהמשך, אותו הורה פנימי גם יוכל לפתח חמלה כלפי הילד הפנימי. הילד הפנימי יוכל לעבור לשלב של "אם-סביבה", להיות אותנטי ובטוח בעצמו גם ללא פידבק מתמיד מההורה.

בתוך טיפול מתקיימים מצבי "אם-אובייקט" ו"אם-סביבה", כאשר המטפל בתפקיד האם. המטפל עוזר למטופל לבטא את כעסיו ומאוויו, תוך שמירת אמונה של המטופל שהמטפל לא יהרס מהם. כך המטופל יוכל לבטאם גם מחוץ לחדר הטיפול, ולבסוף לא יהיה צורך בכאב כדי לבטא צרכים. ד"ר סארנו הדגיש את חשיבות ביטוי הכעס האותנטי, שלעתים חבוי תחת מעטה של נחמדות ו"לא נעים לי". עם זאת, יש חשיבות גם בחמלה-עצמית, אותו הורה פנימי שרואה את הילד הפנימי בסבלו, ויודע לספק לו את צרכיו.

האם אתם מוכנים לתת לילד הפנימי שלכם לשחק ולבטא את עצמו גם בלי השגחה צמודה? האם הוא מוכן לזה?

לאחרונה רואיינתי לפרק בפודקאסט "אבא טוב דיו" ודיברתי שם על אבהות וכאב – נושאים הקרובים ללבי. סביב הראיון לפודקאסט התחלתי להיות יותר ערני כיצד אני וחבריי מתייחסים למצוקה של ילדים. למשל, שמתי לב לפוסט ברשת של אם של ילדה שעברה חרם בבית הספר. התגובות לפוסט ניסו לעודד את הילדה ואת אמה בכך ש"זה יעבור ואת תגדלי מזה". זה מאוד חרה לי. שמתי לב כיצד אני מגיב לבכי או חוסר אונים מצד ילדיי. אלה היו בעבר יכולים להוציא אותי מדעתי, אך אני משתדל כמה שניתן לא להגיב באופן אוטומטי (reaction) אלא לעצור ולבחור (response). בפוסט זה אתייחס לכאב פיזי ולכאב נפשי כלא נפרדים זה מזה (וגם במח אין הפרדה אמיתית).

בבית בו גדלתי לא היה מקום ל"מסכנות". רק כשאני ואחיי היינו חולים או נפצעים היינו מקבלים את האמפתיה המדודה שהתבטאה יותר במעשים מאשר במילים. גם כיום כאשר אני חולה או פצוע אני לא דורש מסביבתי יותר מדי. אני מתמודד עם זה לבד, אך כן לוקח לעצמי את הזמן הדרוש להחלמה. לפני יותר מעשר שנים עברתי תהליך שנקרא primal transformation, שלוש סדנאות המשכיות בהן הכרתי מחדש את הילד הפנימי שלי. כחלק ממהלך הסדנה ניסיתי לדבר עם אותו הילד, בדמיון ובכתיבה. תחילה גיליתי שהוא בכלל לא מעוניין בנוכחותי. הוא שתק, ואפילו כעס עליי. לקח זמן והשקעה עד שהתחלתי לפתח איתו מערכת יחסים בריאה ומרפאת.

כיום בקליניקה אני משלב את גישת הילד הפנימי בעבודה הטיפולית. אני מלווה את מטופליי לפגישה דמיונית עם הילד שהיו לאחר אירוע בו הילד חווה מצוקה. חלקם אינם מתחברים לאותו הילד עד כדי שנאה. חלקם מתחילים לשוחח, לא מבינים מה הוא רוצה ועוזבים באמצע. חלקם ינסו לתת לו עצה, או להזהיר אותו ש"יהיו קשיים בדרך". כשאני מקשיב לשיחות האלה – אני מקשיב למעשה להוריהם של אותם מטופלים מדברים דרכם. כך בדיוק התנהגו הוריהם אליהם כשהיו ילדים.

רבים מאיתנו גדלו בהורות "מאמנת", כאילו היו ההורים שלנו מאמני ספורט. לאחרונה שודר משחק כדורגל ובו נצפה מאמן הקבוצה אבי לוזון סוטר בפניו של השחקן הצעיר זיו מורגן. היתה התרעמות ברשת על המראות הקשים. לעומת זאת, היו שטענו כי המאמן עשה זאת מאהבה ודאגה לשחקן. סטירה זו, פיזית או מילולית, היא לא רחוקה מהדרך בה הדורות האחרונים גדלו. בלי שנרצה לראות זאת, היא עדיין לא שונה בתכלית מהדרך שבה אנחנו מחנכים את ילדינו כיום. בכל זאת, זה מה שלמדנו בבית – תתנהג X – תקבל Y. ההורים מאמנים את הילד כדי שיוציא מעצמו את המיטב במקרה הטוב (אך באיזה דרך?), או שלפחות לא יפריע להם ולאחרים במקרה הפחות טוב. מה שחסר בהורות כזו היא חמלה. ילדים אלה נעשים לבוגרים ומתייחסים כך גם לעצמם וגם לילדיהם.

בפוסט קודם תיארתי כיצד צפיתי בפארק שעשועים באב נוקשה שסרב לעזור לבנו לצאת ממתקן אתגרי. קראתי בפוסט זה למצוא את ההורה הפנימי החומל. כל עוד איני מכיר את הילד הפנימי הפגוע שבתוכי ומתיידד איתו מחדש קשה לי מאוד לראות גם אחרים, ובפרט את הילדים שלי. אסטרטגיות של מתן עצות ("את צריכה…"), יציאה לפעולה, ביטול החוויה ("זה שום דבר", "אני חוויתי דברים קשים יותר") וגם עידוד ("זה יעבור") – באות לרוב מתוך כוונה טובה. עם זאת, הן אינם מחוברים לעומק הכאב. הן למעשה נועדו כדי לא לגעת בכאב של מי שנוקט בהן. כלומר, כל כך קשה לשאת את כאבו של האחר (או של הילד הפנימי) ונאלצים להשתמש בטכניקות מילוט או הסחת הדעת.

החיבור לכאב – הוא המניע את השינוי. זה אך טבעי שהוריה של ילדה שעברה חרם יאבקו עבורה עם כל מי שאפשר. עם זאת, במקביל חשוב שגם יכירו בכאבה ויתנו לו תוקף. חשוב לעודד את הילד הפנימי (והילד האישי), אבל לא פחות חשוב לראות אותו בכאבו, להכיל אותו ולתמוך בו. כאשר זה יקרה, נוכל גם לגלות חמלה כלפי העצמי הבוגר הכאוב. זו תחילתו של ריפוי.

אתמול חזרתי לבצע אימוני כושר אישיים לאחר חודשיים הפסקה. חשבתי שאצליח להתאמן לבד. טעיתי.

המאמן שלי איתי, הפעיל אותי היטב, ואילו אני הצבתי גבולות לכמה אני יכול לבצע. לאחר שעבדנו קשה על כמה קבוצות שרירים כבר הייתי עייף ומכווץ. בנוסף להיותו מאמן איתי הוא גם מתאמן ותיק בצ'י קונג. עשינו תרגיל בהשראת צ'י קונג בו מעבירים משקל בכפות הרגליים מעמידה על העקבים לעמידה על קצות הבהונות כאשר הידיים נעות קדימה ואחורה ומאזנות. בעודי עושה את התרגיל שמתי לב לרגש גואה בתוכי. ניסיתי להבין מה בדיוק קורה. הקשבתי פנימה וזיהיתי כי מדובר בפחד. הגוף החל לרעוד קלות. עצרתי את התרגיל, נשמתי קצת ונתתי לגוף לרעוד בגישת TRE, המשחררת מתח עודף מהגוף. הרגש חלף והמשכנו באימון.

מה קרה לי בעצם? מדוע חשתי פחד למרות שלא היה דבר ממשי לפחד ממנו? התשובה קשורה לאיבר המייצר אצלנו פחד, כאב ושאר רגשות – המח.

כיצד נוצרים רגשות וכאב (שמתנהג במובנים מסוימים כמו רגש)? המח מקבל אותות מהגוף ומנסה לייצר לעצמו תמונת מצב. הוא מסתמך על אירועים קודמים, מצב נוכחי וכן קלטים שהוא מקבל מהסביבה. באותו התרגול באימון השרירים שלי היו מכווצים ועמדתי על קצות הבהונות ועל העקבים לסירוגין. המח שלי כנראה הסיק באופן שגוי כי שרירים מכווצים + עמידה "על הקצה" = סכנה ממשית. העובדה שהייתי בסלון ביתי לא היתה מספיק מעוררת בטחון (reassuring) והקלטים הפנימיים נלקחו יותר בחשבון.

יש מנגנונים השרדותיים מוחיים מגיל צעיר. למשל רפלקס מורו, שקיים כבר בלידה, גורם לילוד הנופל לאחור לפתוח את ידיו ואז לסגור אותם, כאילו רוצה להאחז בעץ. לרוב הרפלקס מלווה גם בבכי שכנראה מצביע על פחד. המח כאמור מסתמך גם על חוויות עבר. יתכן ובעבר הייתי על סף נפילה מגובה או אפילו נפלתי (אני לא זוכר, אבל עוקבי האתר אולי יזכרו מקרה וירטואלי דומה) והקלטים בגופי היו דומים. המח הפעיל מנגנון התראה בצורה של פחד שהשתלט עליי, מבלי אחיזה ממשית במציאות. במקרה הכי גרוע הייתי מאבד שיווי משקל ובולם את עצמי.

הדבר נכון גם לכיוון ההפוך. למשל, מדוע אנחנו מרגישים רגועים יותר לאחר עיסוי? המח מזהה שהשרירים רפויים יותר וכך מסיק שאנחנו בטוחים ומרגיע את מערכות הגוף. עם זאת, אם "התוכנה" עובדת על מתח תמידי, לאחר זמן קצר המח יחזיר את השרירים למצבם המכווץ והדרוך לכל סכנה שלא תבוא.

מסלול הקליטה המוחי המתואר כאן נקרא בעגה החצי מקצועית "מלמטה למעלה" (bottom-up). המח קולט מה קורה ברחבי הגוף ומוציא פלט. הפלט יכול להיות רגש כפי שאני חויתי, אך גם כאב, עייפות, סחרחורת, בחילה, רגיעה, הרפיה וכדומה. גם לאחר שהמח פלט את מה שפלט הוא מחפש פידבק. הוא כמו קופסה שחורה שמנסה לחזות מה קורה מחוצה לה.

נגיד שאני חווה כאב בכיפוף הגב. אם אגיב לכאב בכיווץ ופחד – המח יבין שהפלט ששלח בתגובה לכיפוף היה נכון (כלומר יש סכנה סבירה) ואף עלול להגביר אותו. לעומת זאת, אם אגיב ברגיעה, סקרנות או בטחון (מנגנון של מלמעלה למטה top down) ואעשה זאת מספיק פעמים – המח עשוי לשנות את החיווט הנוכחי ובהדרגה להגיב בפחות כאב. ומה קורה אם מדובר בפגיעה ממשית (כמו שבר)? גישה זו של הרגעה תעבוד חלקית בלבד כי קלט הסכנה הפנימי גובר על המסרים של ההרגעה. עם זאת, בכל כאב יש אלמנט רגשי וגם כאבים ממקור מבני ניתן לווסת ע"י המח.

בכאב כרוני הבעיה היא איננה מבנית, אלא מקורה במח. אני ידעתי באותו רגע של פחד שאין לו באמת מקום בסיטואציה, ושמדובר בחיזוי שגוי של המח. עם זאת, בכאב כרוני הרגלים הנטועים מילדות מקשים עלינו להבטיח לעצמנו שאין סכנה ממשית. בהעמקה בגישה זו נלמד את המח להפסיק לשלוח כאב תוך שימוש בשני הכיוונים – מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. נמאס לכם.ן לנסות לבד? מוזמנים.ות לאימון אישי מסוג אחר.

לאחרונה פנו אליי שני מטופלים שכלפי חוץ היה להם הכל.

האחד הקים חברה במו ידיו שהצליחה מאוד. הוא השקיע בה את כל מרצו ולאחרונה מכר אותה (עשה אקזיט) בסכום אסטרונומי טרם מלאו לו ארבעים שנה. הוא תיאר בפניי שעקרונית הוא לא צריך לעבוד עוד יום אחד בחייו. עם זאת, מיד לאחר חתימה על ההסכם למכירת החברה נפגע פיזית בזמן אימון ספורטיבי והחל לסבול מכאב כרוני בגבו שלא הוקל בשום אמצעים חיצוניים. הוא המשיך לעבוד בחברה כשכיר, וחיפש מזור לכאביו.

המטופלת השניה, בת +80, הצליחה בכל דבר עשתה מגיל צעיר. היא הרוויחה את הונה הרב בעבודה קשה. היא עסקה בספורט באופן אינטנסיבי כל חייה ובעיקר בשנותיה האחרונות. היא היתה נמרצת וחטובה. או אז משום מקום תקף אותה כאב כרוני פנימי. היא השקיעה הון רב כדי לברר את הכאב ולטפל בו, ללא הצלחה. אז נוסף כאב אחר והיא עברה ניתוחים, ללא הועיל. לשני המטופלים הללו היתה משפחה ובני זוג תומכים. הם כאילו נלקחו מספר אמריקאי על הצלחה, כאלה שהגשימו את החלום, ואז בא הכאב וחירב את עולמם. ממונם לא היה מספיק כדי להקל על כאביהם.

אין ספק שהופעת כאב משתק, בעיקר כשזה הופך לכרוני, היא משבר משמעותי. האדם מרגיש שהכל נלקח ממנו. גם כאשר יש מקורות תמיכה רגשיים וכן בסיס כלכלי לעתים זה לא מספיק כדי להשתקם. כאב כרוני מבחינה זו דומה גם לתהליך אבל. יש אנשים שימשיכו בחייהם, ויש כאלה שיתקשו להתרומם מן השבר.

בשני המטופלים שתיארתי היה משבר זהות. במטופל שעשה את האקזיט החברה שהקים היתה חלק משמעותי מחייו, ועזרה לו להגדיר מי הוא. הוא היה נתון בקונפליקט לגבי מכירת החברה, ולאחר שזו נמכרה הופיע הכאב. המטופלת המבוגרת יותר ניכסה לזהותה את הפעילות הגופנית. היא יכלה לעשות תרגילים שבחורות צעירות לא יכלו. הכאב ניפץ את אותה הדמות. היא עדיין יכלה לעשות הרבה מעבר לנשים צעירות ממנה, אך רצתה לחזור להיות מי שהיתה.

גם אני נתקלתי לאחרונה במכשול בחיי וחשתי תקוע. ניסיתי להבין עם עצמי מדוע אני מתוסכל כל כך. תהליכים שעברתי בעצמי לאחרונה וכן אותם מטופלים גרמו לי לחקור יותר לעומק. הבנתי כי בכל הסובלים מכאב כרוני נמצאת אמונה עמוקה ולעתים כמוסה של "אני לא מספיק…" (inadequacy). האמונה לא נטמעה לאחר הופעת הכאב, אלא נבנתה מתקופת הילדות, כתוצאה מפגיעה. הכאב מעמת אותנו עם האמונה ועלול לחזק אותה. כמעט לכולנו יש אמונות כאלה במידה זו או אחרת, ולצערנו, באופן לא מודע, אנחנו נחזור ונוכיח לעצמנו שהן נכונות. אמונות של inadequacy שנטמעו בילדות עלולות לגרום להתנהגות הסתגלותית בעייתית כמבוגר. לדוגמא: פרפקציוניזם ('רק אם אעשה הכי טוב אהיה מספיק'), ריצוי אחרים ('רק אם יאהבו אותי אהיה מספיק'), המנעות ואפילו כעס תמידי (שתי האחרונות נועדו להגן על עצמי כדי שלא אפגע שוב). אולי נקנא באנשים כאלה שיצטיירו כמוצלחים, אך לא נדע (ולעתים קרובות גם הם לא) מה מתחולל אצליהם בפנים.

אדם המחובר מדי לזהות שלו יחזור שוב ושוב על התנהגויות המוכתבות מאותה זהות. זה עלול הוביל אותו לתחושת תקיעות. עם זאת, לרוב ידרש אירוע מטלטל (כמו הופעת כאב) כדי להראות לאדם שלמעשה הוא איננו חופשי. התפתחות מתמדת נובעת משחרור אותן תבניות המאששות לנו את זהותנו. כך נוכל להתרחב מעבר לגרסה הקודמת שלנו. המטופלת המבוגרת כאמור רק רצתה לחזור להיות מי שהייתה. עניתי לה שהיא לעולם לא תוכל לחזור להיות מי שהיתה. היא כן תוכל להפוך לגרסה אחרת ואולי אף יותר טובה ממה שהיתה.

אנשים נוטים להאשים כאב כרוני באמצעים שמחוץ לשליטתם או שכבר התרחשו (כולל תאונה, ניתוח שלא צלח וכו'). על מנת להפסיק את הכאב הם מחפשים גם גורמים מבחוץ שיסייעו. בתפיסה זו אין לנו השפעה על המציאות שלנו. אבל אולי יש גם אפשרות אחרת? הכאב (או כל קושי אחר בו נתקלים כפי שקרה לי) הוא הזדמנות נהדרת לצאת מהתקיעות, לשבור את התבנית הישנות וליצור תודעה/זהות חדשה. ד"ר ג'ו דיספנזה קורא לכך "לשבור את ההרגל להיות עצמכם". כאשר המטופלים מתחילים לתפוס אחרת את הכאב ממחרב חיים לכזה שיכול לשנות אותם לטובה – הקסם קורה. כאשר האדם משנה את חייו לכיוון הנכון לו יותר – הכאב אינו נחוץ יותר והוא באופן הדרגתי שוכך ונעלם.

בפוסט הקודם תיארתי כיצד בתי לומדת לשחות בצורה בה היא מתרגלת למים. בפוסט זה אמשיך את "קו המים" ואסביר כיצד להתמודד עם כאב ופחד בצורה שתשבור את התבנית הרגילה.

לפני כמה ימים בזמן חופשה הלכתי עם שלושת ילדיי לים. האמצעי (3.5) והקטן (שנה וקצת) חששו מאוד מהגלים הנמוכים אפילו כשאלה הגיעו לרמת הקרסוליים שלהם. אני זוכר כי גם בתי הגדולה (כמעט בת 7) חששה מכניסה לים כשהיתה בגילם. שני בניי בכו והתכווצו (הקטנטן היה על הידיים שלי) כל פעם שהגיע גל וגם ביניהם. עם הקטנטן ישבתי על החוף סמוך לקו המים והוא נהנה מהבוץ, ואילו את האמצעי לקחה בתי הגדולה להרגילו לגלים.

כיצד היא עשתה זאת? ראשית היא אחזה בידו וצעדה איתו פנימה תוך כדי דיבור. כל פעם שהגיע גל היא הנחתה אותו לקפוץ. גם כאשר הגל כבר היה בסיומו הוא קפץ. כך הם יכלו להתקדם פנימה יותר בבטחון. הוא לא באמת דילג מעל הגל או רכב עליו כי הם לא הגיעו לעומק כזה, אבל זה עבד.

אנשים הסובלים מכאב כרוני גם חווים גלים של כאב המלווים בפחד תוך כדי הגל (ההתקף) וגם ביניהם. יש כאלה שחווים את הכאב כל הזמן, אך לרב גם במקרים אלה יש התקפים. כיצד הבת שלי נסכה בטחון באחיה? ראשית, היא נכנסה איתו לים רגוע. היא גם נתנה לו שני אמצעים שחסרים לרבים מהסובלים מכאב כרוני – תחושה שהוא לא לבד וטכניקה שהקנתה לו שליטה.

על התחושה שמישהו מלווה אותך בזמן קושי לא אדון כעת, ורק אציין שעם הזמן מוצאים את אותו הורה (או אח גדול) פנימי בתוכי ואין צורך בדמות הממשית שאוחזת בידי. הטכניקה הפשוטה שהיא לימדה אותו אכן הקנתה לו שליטה. הגלים בגבהים האלה כלל לא היו מסוכנים, אך עבורו הם היו מסוכנים. כאשר הוא קפץ, במציאות כמעט דבר לא השתנה. הגל עדיין התנפץ על רגליו והקפיצה היתה ממש קטנטנה. לעומת זאת, במציאות הפנימית שלו (כך אני רק יכול לשער) התחולל שינוי משמעותי. הקפיצה שינתה את התבנית של הכיווץ והבכי, ונתנה לו להרגיש אקטיבי, שיש לו את הכח אל מול הגל. כך גם בכאב כרוני – טכניקה פשוטה להתמודדות יכולה לעשות שינוי גדול גם אם הגל נשאר אותו גל.

עבור חלק מהסובלים מכאב כרוני נטילת כדור נוגד כאב היא טכניקה מועילה מאוד. כאשר הגל גדול והכדור עובד אני סבור שזוהי טכניקה טובה. חשוב בשלב ראשון לצאת מהתחושה שאני לכוד/ה כי היא לטווח הארוך רק מתחזקת ומחמירה את הכאב. עבור אנשים עם חרדה עצם החזקת הכדור בכיס מפחיתה חרדה ומונעת התקפים בפני עצמה. כך הם לא חוששים להגיע למצב ממנו אין מנוס. התנהגויות שמפחיתות את הפחד/כאב נקראות התנהגויות בטחון. התנהגויות אלה עוזרות ברמה המיידית, אך גם מייצרות תלות, לרוב באמצעי חיצוני. על כן, כאשר הגל קטן יותר רצוי להשתמש בטכניקות התמודדות אחרות, כאלה שמקנות שליטה בסיטואציה או לחלופין נותנות לנו להתבונן בה בצורה אחרת.

דוגמה לטכניקה שמקנה לנו שליטה היא דיבור אל המח בזמן הכאב. למשל, ניתן להתייחס אל המח כבריון ולנסות להתעמת איתו ("זה כל מה שאתה יכול לעשות, אני לא מפחד ממך"). אפשר להעזר בטכניקה גופנית שמקנה בטחון ושוברת את התבנית הרגילה. לעומת אלה, יש טכניקות שנותנות לנו הסתכלות אחרת בזמן הגל. אם בדרך כלל התגובה היא פחד וייאוש, נוכל למשל להזכיר לעצמנו שזהו רק גל וכמו שהוא עולה כך הוא גם יורד. ניתן גם לשים לב לגוונים המרובים של גל הכאב (טכניקה שנקראת מעקב סומטי). הגל נשאר אותו הגל, רק ההתבוננות עליו היא אחרת וכך גם התחושה. המטרה הראשונית של כל הטכניקות הללו היא הפחתת המתח בסיטואציה. כך נוכל לרכוב על הגל במקום שיכה בנו או שנישטף איתו.

במקרים רבים, הכלים הללו נותנים הקלה מיידית בכאב. לעתים, הם נותנים לנו לעבור את גל הכאב עם פחות פחד, וגם מקנים יותר בטחון בין הגלים. תרגול בטווח הקצר יאפשר לנו לרכוב על הגלים ביתר קלות. תרגול לאורך זמן יפחית את הכאב עד שזה ייפסק.