בקשת סליחה מעצמי

יום כיפור בפתח. אני לקחתי חופשה ארוכה מכתיבה וכעת חוזר עם מחשבותיי.

יום כיפור עוסק בסליחות בין אדם לחברו ובין אדם למקום. ביום-יום רובנו פוגשים באנשים אחרים המנהלים גם הם סדר יום כמונו. אנחנו פוגשים בבני משפחה, בקולגות, בחברים ובעוברי אורח אחרים. לעתים המפגש גורם לאחד או שני הצדדים להפגע. אם במפגיע ואם לאו, נוכחותנו (או אי נוכחותנו), מילותינו והתנהגותנו עלולות לגרום לאדם אחר לכאב. רובנו לא רוצים לפגוע וכולנו לא רוצים להפגע.

בתפקידי הקודם כרופא משפחה היה לי מטופל כבן 50 שסבל מכאב כרוני עז בידו לאחר פציעה. לא היה ניתן אפילו לגעת לו בכף היד, ולגזוז ציפורניים היתה משימה בלתי אפשרית. הוא באמת סבל. ניסיתי להציע את הגישה שלי בעדינות, אך מילותיי לא פגשו אותו מוכן, אז עברנו דרך הטיפול הרגיל בכאב. הוא עבר דרך אשפוז יום של כאב, אך גם במסגרת זו כל הצוות לא הצליח לסייע לו, והוא שוחרר משם כנגד רצונו. יום אחד בביקור במרפאה וסיפר לי שהוא מעשן כ-90 גרם קנביס רפואי בחודש, בנוסף לתרופות שנטל באופן יומיומי. הכמות היכתה בי בתדהמה. אמרתי לו בלי מחשבה רבה שלפי ידיעתי אפילו חולי סרטן זקוקים רק לכ-30 גרם קנביס בחודש. תגובתו היתה קשה. זו היתה הפעם הראשונה שצעקו עליי במרפאה. הוא צעק כל כך חזק שהרופא הסמוך אליי נכנס לחדר להגנתי. הבנתי שעשיתי טעות, ולא חשוב כמה התנצלתי הוא לא נרגע.

הוא צעק שלאחיו היה סרטן ואני לא מבין בכלל מה הוא עבר ועובר. הוא צדק. אני באמת לא הבנתי מה זה להיות במצבו. לא ידעתי גם שלחצתי לו על נקודה רגישה. בדיעבד הבנתי שלא סתם אמרתי אמירה לא אמפתית כזו. גם בי הוא נגע בעצבים חשופים. הוא לא היה מוכן לשקול בכלל את מה שהצעתי לו, ועימת אותי עם חוסר הפוטנטיות שלי כמטפל. במפגש בודד שהיה לנו לאחר מכן הוא דאג לציין כמה אני לא מבין בטיפול בכאב.

אקהרט טולה, מורה רוחני וכותב הספרים "כוחו של הרגע הזה" ו"ארץ חדשה", טבע את המונח גוף הכאב (pain body). כך הוא כותב עליו: "כל כאב רגשי שאתם חווים משאיר אחריו משקע של כאב שממשיך לחיות בתוככם. הוא מתמזג עם הכאב מן העבר, שכבר נמצא שם, ונרשם בתודעה ובגוף". הוא מדבר על היתקלות שלנו בגוף כאב של אדם אחר שיכולה להלום בנו. עם זאת, הוא כותב "חשוב יותר לצפות בזה אצלכם מאשר אצל מישהו אחר. שימו לב לכל סימן של חוסר אושר אצלכם, בכל צורה שהיא – זו עשויה להיות התעוררות של גוף הכאב. הוא יכול להופיע בצורת רוגש, חוסר סבלנות, מצב רוח קודר, רצון לפגוע, כעס, זעם, דכאון, צורך בדרמה כלשהי במערכת היחסים וכן הלאה".

אני ואותו מטופל עוררנו את גופי הכאב זה של זה. הוא עורר בי את הילד הכאוב שידיו כבולות למרות רצונו הטוב, שמחפש את האהבה דרך העזרה. אני משער שאני עוררתי בו את הילד הכאוב שלא ראו אותו, שלא האמינו לו. כאשר אנחנו פוגעים באחר אנחנו פועלים מתוך גוף הכאב שלנו. לעתים הסליחה נאמרת מתוך פחד – איך אני עוררתי דבר כזה שזו בכלל לא היתה כוונתי. אני מציע לבחון לפני בקשת סליחה וגם לאחריה – כיצד אוכל לבקש סליחה מעצמי? אקהרט טולה מסביר כי הכנסת המודעות לגוף הכאב היא זו שהופכת אותו לעוצמה. "…אינכם יכולים להלחם בגוף הכאב. הנסיון לעשות זאת ייצור קונפליקט פנימי ולפיכך עוד כאב. ההתבוננות בו מספיקה. ההתבוננות מעידה על קבלתו כחלק מהקיים באותו הרגע". אני אוהב לראות את גוף הכאב כמו הילד הכאוב מהעבר שהיה צריך לספוג ולספוג. אם אני יכול להיות אותו בכאבו, להבין מדוע הוא אמר מילים כאלה מתגרות לאותו מטופל, אז אני אוכל לבקש סליחה באופן שלם וכן יותר.

מורה רוחנית אחרת החביבה עליי במיוחד היא ביירון קייטי. כחלק מתהליך שהיא מכנה "העבודה" האדם בוחן את מחשבותיו כלפי האחר – האם זאת האמת? כיצד אני מרגיש/חווה/מתנהג כאשר אני מאמין במחשבה הזו? מה הייתי ללא אמונה במחשבה? ואז מגיעים ההיפוכים. האחרונים באים להציע אלטרנטיבה למחשבה שאולי נכונים באותה מידה ואולי אף יותר. אם המחשבה שלי היתה "הוא התנהג כלפיי בצורה מזלזלת והוא צריך לבקש ממני סליחה" ההיפוכים האפשריים הם "הוא לא התנהג בצורה מזלזלת והוא לא צריך לבקש סליחה", "אני התנהגתי בצורה מזלזלת כלפיו ואני צריך לבקש סליחה" וגם "אני התנהגתי בצורה מזלזלת כלפי עצמי, ואני צריך לבקש מעצמי סליחה (ולסלוח)".

הכנסת המודעות כאמור היא אחד מהמפתחות לריפוי מכאב. כך גם נצמח ונהיה פחות ביקורתיים כלפי עצמנו והסביבה. לגבי סליחה לאחר – זה מתאים לפוסט נפרד.

גמר חתימה טובה!