כשבתי הגדולה למדה בכתה א' הפליא אותי תהליך למידת קרוא וכתוב. כל שבוע עם למידת אותיות חדשות היא חזרה הביתה עם דפי קריאה אותם היתה אמורה לתרגל מדי יום. כך חזיתי מקרוב בפלא בתהליך של לימוד הקריאה. הייתי ממש יכול לחזות בגלגלי השיניים במוחה זזים ומנסים להבין באיזה אות מדובר וכיצד יש להגותה לפי הניקוד. מה שעניין אותי הוא שלמרות שמופיעה אותה מילה שוב באותו משפט או במשפט הבא, היא עדיין היתה צריכה להתאמץ ולעשות את חיבורי ההברות עד שהבינה מהי המילה. אפילו במשפט פשוט כמו: "ברק ראה ברק", היא בהתחלה קראה "ב… ר… קקק" ("אה, ברק") ואז "ר… אה" ושוב " "ב… ר… קקק". כך הבנתי שכשאני קורא אני לרוב לא באמת קורא את האותיות, אלא את החיבור שלהן למילה שכבר מוכרת לי. כך גם אנחנו שומטים את הניקוד, כי המח יודע להשלים את התנועות ולהבין את המילה בהקשרה. היום בסיום כתה ב' היא כבר קוראת מילים כמעט כמוני ללא ניקוד.
כך קורה גם לא רק במילים, אלא גם בתחומים אחרים בחיינו. כשזה נוגע לכאב, המח יודע להשלים כאב היכן שהוא סבור שהוא נדרש, כי כך למד. כאשר כאב לי הגב מספיק פעמים כשישבתי במושב המכונית המח יקשר את שניהם וכשאשב במכונית, הוא "ישלים" לי כאב. יתכן שכסאות פחות נוחים לא גורמים לי לשום כאב, כי שם לא נעשה הקישור וה"השלמה". לורימר מוסלי ודיוויד באטלר שכתבו את הספר explain pain מתייחסים לתוית עצבית של כאב (pain neurotag). המונח מתייחס לרשת נוירונים באיזורים שונים במח ש"יורים" כאב ועוד אותות בתגובה לפרשנות של גירוי כמסוכן. ככל שהגירוי נתפס כיותר מסכן את השרדותנו תהיה רשת נוירונים רחבה יותר שקשורה אליו. המח סבור שישיבה ברכב היא מסוכנת מנסיונו ועל כן יפעיל כאב, אפילו לפני שהתיישבתי. לעומתן, יש תוית עצבית של מוגנות, למשל כשאני שוכב במיטתי מכוסה בשמיכה, והמח מרגיע את מערכות הגוף. עבור אנשים שונים תויות מתעצבות באופן שונה. לרבים ממטופליי דווקא השכיבה במיטה מעלה יותר כאב, למרות שאין לכך הגיון ביולוגי (פחות עומס על עמוד השדרה ופחות עומס על שרירים).
זה מביא אותי לתיאוריה יחסית עדכנית במדעי המח שנקראת predictive coding – או קידוד ניבויי. המח צופה מה אמור לקרות ומשלים את המידע לבד. Nי שמבי! את מ# שאנ~ כו^ב למעשה עושה קידוד ניבויי (ומי שלא הבין את מה שאני כותב יבין עכשיו). כשאני קורא אני מעלה ייצוגים של המילים במוחי ומשתמש בהם, ואם זה נראה לי מספיק דומה אני מבין מה כתוב. בתמונה למעלה יש שיראו אישה צעירה ויש שיראו אישה מבוגרת, הכל לפי תחזית המח שלהם.
כאשר אני פוגש אדם לראשונה המח שלי עושה שקלול של כל הפרמטרים החושיים המתקבלים ממנו וכן חוויות עבר עם אנשים דומים ונותן לי פלט (בד"כ רגש) שמצביע לי כמה זה בטוח ליצור קשר עם אותו אדם. לעתים קרובות המח עושה תחזיות נכונות שמאפשרות את השרדותנו בעולם, אך לעתים יש גם טעויות. כיצד המח יודע אם צדק בניבוי שלו? לפי התגובה שלנו לפלט שנשלח.
דוגמת הכלב אולי תבהיר יותר את הנושא. כשחבר נכנס הביתה והכלב נובח עליו, אנחנו אומרים לכלב "זה בסדר, הוא חבר". במקביל נרגיע גם את החבר. הכלב ינבח עליו כנראה גם בפעם הבאה, אבל ככל שהחבר יבוא שוב ואנחנו נרגיע את שניהם, התגובה של הכלב ושל החבר תפחת. שניהם ירגישו יותר בטוח זה עם זה. כעת אקביל לתרחיש כאב. נניח שכואבת לאדם הכתף באופן כרוני. בכל התפרצות כאב הוא שולח את ידו השנייה לעיסוי מקומי ועולה לו המחשבה "אני אף פעם לא אצא מזה". מתגובתו לכאב המח לומד שפלט הכאב (כי כאב תמיד נובע מהמח) ששלח היה נכון. זה מחזק אצלו את התפיסה שיש פה סכנה אמיתית. הכאב אולי יוקל זמנית מהעיסוי, אך לאורך זמן תשתמר תוית עצבית הכוללת יותר ויותר נוירונים. זו מורכבת מכאב בצירוף התנהגויות, מחשבות ורגשות.
המח יודע לתקן טעויות של עצמו, אך זה דורש תהליך לימוד מחדש. השלב הראשון בשינוי התבנית הוא הכרה בכך שהיא קיימת. כמו בעישון, עד שהמעשן לא ישים לב לכל סיגריה שנכנסת לו לפה ולמה היא נכנסה לשם, יהיה קשה לשבור את ההרגל. לאחר ההכרה בתבנית נבדוק אם היא עדיין נחוצה לנו ונערער על אמיתות המחשבות שעולות ("אני אוכל לצאת מזה, זה סך הכל טעות של המח שלי"). לאחר שנעבור את שני שלבים אלה, אולי נוכל לבחור להגיב אחרת. אם נחזור על כך מספיק פעמים, נייצר תוית עצבית חדשה. תחילה ללא ההתנהגויות, המחשבות והרגשות הצמודים, ובהמשך גם ללא כאב.
עבור מי שסובל.ת מכאב כרוני שינויים כאלה הם כמעט כמו לעבור לקרוא מאנגלית לצרפתית. האותיות הן עדיין לטיניות, אך קוראים אותן שונה. היתרון שיש לסובלים.ות מכאב כרוני הוא שאת השפה הקודמת נטולת הכאב הם.ן כבר הכירו. כעת צריך להחזיר את הזיכרון של המח כדי שיקרא את השפה החדשה-ישנה באופן שוטף.