בעבודתי הקלינית אני נתקל באנשים רבים המתלוננים על כאב מפציעות עבר שלא החלימו. הפציעות הן מגוונות – חלקן הן פציעות ספורט, חלקן מתאונות עבודה או דרכים, חלקן ידי אדם אחר (למשל טיפול גופני או אלימות) וחלקן נגרמו כביכול מתנועה לא נכונה. הכאב המיוחס לפציעה גורם לאדם לעזוב את הפעילות או הספורט שאהב, לעזוב או להחליף עבודה או להמנע מכל פעולה שעלולה לעורר את הכאב.
ייחוס הכאב לפציעה גם שנים לאחר שקרתה הוא ברוב רובם של המקרים טעות. אכן, הכאב החל בזמנו בעקבות הפציעה, אך מדוע הוא נשאר שנים אחר כך? במקרים רבים אף אמצעי ההדמיה מדגימים כי הפציעה החלימה. אפילו אם נקרע מניסקוס למשל, שהיא פציעה שלרב ניתן לקבוע מתי קרתה (בניגוד לפריצת דיסק למשל) ולא מתאחה מעצמה, הכאב אמור לחלוף תוך מספר שבועות עד שלושה חודשים. זמן ההחלמה לשבר עצם ירך, העצם הכי גדולה בגוף, הוא 6 שבועות. הכאב עקב השבר אמור לחלוף עוד לפני כן, לרוב תוך 2-3 שבועות במידה ולא נגרמת חבלה מתמשכת לעצם. בהחלט יכולה להתקיים מגבלה מבנית עקב פציעה, למשל טווח תנועה מוגבל של מפרק אחרי ריסוקו, אך גם במקרה זה הכאב אמור לחלוף.
לעתים אנשים לאחר פציעות מתלוננים שהכאב המיוחס לפציעה מופיע לסירוגין. גם זה כמובן לא תומך בכך שהכאב נובע מהפציעה. הפציעה קרתה, ולרוב החלימה גם אם לא באופן מיטבי. מדוע שהכאב ינבע ממנה? ונניח שהיא אכן המקור לכאב והיא שם כל הזמן, מדוע שהכאב יופיע לסירוגין? האם הפציעה "רדומה" ויש טריגרים שמעוררים אותה? אני מאמין שיש טריגרים פיזיים ורגשיים (תמיד מדובר בערבוב של השניים) שמעוררים מסלולים עצביים הקשורים לכאב. נניח ששחקן כדורסל נחבל בברכו במהלך משחק לפני שנים והכאב מזמן חלף. קפיצה של בנו על אותה הברך עוררה את הכאב. הכאב התעורר לא בגלל פציעת העבר שלא החלימה, אלא בגלל זכרון רגשי של המח כי מדובר בדבר מסוכן. בתגובה לתחושת הסכנה יתעוררו מסלולים עצביים ישנים הקשורים לכאב, גם אם אין סכנה ממשית לברך.
המטופל הראשון בו טיפלתי במכון הכאב ברמב"ם סבל מהחמרה בכאבי גב 12 שנה לאחר שכירופרקט לדבריו הזיז לו חוליה בגב. הוא פנה לאותו כירופרקט בעקבות כאב גב. כל 12 השנה הללו הוא התהלך בעולם עם הידיעה שהגב שלו "דפוק" ועוד יותר גרוע שמישהו שהוא סמך עליו "דפק" אותו. איני מתכחש לעובדה כי קיים פוטנציאל נזק לעמוד שדרה מטיפול כירופרקטי, אך הייתי מצפה שלו נוצר נזק הוא יתוקן ע"י הגוף והכאב ייפסק. עבדנו הרבה ביחד כדי לשנות את התפיסה הזו כדי שיפסיק להמנע מדברים ויחזור לנוע, וכך גם הכאב שכך.
פציעה פוגעת בדימוי הגוף וגוררת איתה פעמים רבות אשמה. אנחנו מאמינים במחשבה שהגוף שלנו בגד בנו, שעשינו טעות ושהיינו יכולים לעשות אחרת. אנחנו כועסים, מתוסכלים ומנסים לשנות, אך כושלים (השאלה המתבקשת: במה נמדדת הצלחה?). הכשלון מחזק את דימוי הגוף הפגום וגורם לעוד ייאוש. הרגשות הקשים מגבירים את הכאב. אנחנו נמנעים מדברים שאנחנו אוהבים ומתקשים להסתגל לכך. ההמנעות יכולה לגרום אולי להקלה בטווח הקצר, אך בטווח הארוך משמרת את הכאב ולא מאפשרת שיקום מלא.
המח כאמור שולח כאב כתגובה לקלט אותו הוא מפרש כסכנה. הוא מנסה להתריע בפנינו על נזק אמיתי או פוטנציאלי. במקרה של פציעה שהחלימה, כבר קרה דבר שהשתבש והוא לרב תוקן, גם אם לא חזר לגמרי לקדמותו. דוגמא טובה לכך היא פציעת מרסיסים של פגז שחדרו לגוף. גם אם לא ניתן להוציאם במלואם, הגוף מסתגל במהלך הזמן לרסיסים, ואלה לא מעוררים יותר כאב. הכאב מפציעה, אם כך, הוא הסתגלותי וחשוב תחילה, אך אם הוא מתמיד אין לו יותר ערך, והוא רק משבש את חיינו. כאשר אנחנו מאמינים כי הפציעה לא החלימה וכאשר אנחנו נזהרים על אותו איזור שנפגע – אנחנו מעבירים למח מסר שעדיין יש שם סכנה, ועל כן הוא יפרש אותות מאותו איזור כמסוכנים גם אם אינם כאלה ויחולל כאב.
על פי ד"ר ג'ון סארנו – מטרת הכאב היא להסיח את הדעת מרגשות "שליליים" בתת המודע הנתפסים כמסוכנים ע"י המח. חלק מהפציעות הן עצמן תוצאה של הסחת דעת, כלומר האדם לא היה מוכן למה שהולך לקרות לו. ספורטאים פעמים רבות בוחרים באופן תת מודע לעסוק בספורט תחרותי כדי לא להסיח את דעתם מרגשות מסוימים או מדברים שחוו בעבר. הספורט הוא הסחת דעת מושלמת וגם דרך לויסות עצמי בצורה של קתרזיס – דרך לפורקן של מתח רגשי. על כן, פציעה והפסקה של פעילות ספורטיבית מעוררות רגשות "שליליים" בשתי דרכים – התסכול מהפציעה וכן העדר הסחת דעת או קתרזיס. כך בלית ברירה המח מוצא דרך חליפית להסחת דעת – שימור הכאב.
אז כיצד ניתן להחלים מכאב המיוחס לפציעה? ראשית, עלינו לשחרר את התפיסה שהכאב נובע ממנה. הפציעה אולי גרמה לנזק בגוף (שלרוב תוקן) ולכאב בזמן שקרתה, אך לרב אינה אחראית לכאב ארוך שנים. אינכם חייבים להאמין לי. קשה לבטל את כל הקביעות המדכאות ששמעתם ממטפלים שונים בעבר. אבקש מכם רק להרהר – האם קביעות אלה תרמו לכם בהחלמתם?
אם נכיר בכך שהכאב נלמד על ידי המח נוכל גם לשחרר את הכאב באותה הדרך בתהליך של למידה חלופית. אם אפתח כל דלת שאראה עם המרפק לאורך זמן תבנית זו תהפוך לברירת המחדל של המח כשאני ניצב מול דלת סגורה. כדי להחזיר את היכולת לפתוח את הדלת עם כף ידי אצטרך לתרגל זאת שוב ושוב מחדש. כך גם עם כאב – אם תנועות מסוימות גורמות לי לכאב מזה זמן רב, אצטרך לבצע אותן ולהגיב אחרת כדי לשנות את המסלולים העצביים המקשרים בין התנועות לכאב. אצטרך להפסיק להמנע מפעולות שחששתי מהן, תוך כדי הכרה שהגוף שלי כבר החלים ואני לא גורם לו נזק. יתכן ואדרש גם להתמודד עם הרגשות מהם נמנעתי, אלה הקשורים ספציפית לפציעה, ואלה שנמנעתי מהם עוד קודם לה. כל אלה כמובן צריכים להתבצע בהדרגה ולעתים תוך תמיכה של בעל מקצוע. חשוב לבחור בבעל מקצוע שאתם מתחברים אליו כאדם, שמתייחס אליכם כמכלול ומאמין ביכולתכם האישית להשתקם, ולא רק ביכולתו "לתקן אתכם".
האם מה שעליו אתה כותב תקף גם לפגיעה עצמית ישנה? לדוגמא; אם היתה פגיעה עצמית עם סכין עמוק ביד, המקום החלים, הכל תקין חוץ מצלקת אך מדי פעם כאבי תופת כאילו הדבר נעשה לפני מספר רגעים מופיעים? האם זה פסיכוסומטי באותה צורה והם בסיטואציה כזאת, שבה אתה מתאר צורת טיפול כחזרה לשגרה ממושכת הפעילות קבועה? כאבים הנוצרים מזה יכולים אולי לחוות "תיקון" או לעבור אותם בצורה של פעילות גופנית או האם יש קשר נוירולוגי לטראומה שהגוף חווה שדורש טיפול מעמיק?
סתם מתעניינת 🙂
שלום שחר,
תודה על שאלותייך.
כאב מפגיעה עצמית כבר מתחילתו כולל רגשות רבים הקשים להכלה. איני פסיכולוג, אך אני מאמין כי אחת מסיבות הפגיעה העצמית היא להסיח את הדעת מכאב רגשי גדול יותר.
שינוי התפיסה ונסיון להגיב אחרת לכאב המיוחס לפציעה כשזה מופיע (מה שכינית "חזרה לשגרה") הן חלק מההחלמה. חלק חשוב נוסף הוא חוויה מחדש בצורה בטוחה של אותם הרגשות מהם נמנעתי אז. לעתים יש צורך להכנס לעומק הטראומה עם מטפל.ת מנוסה. לעתים דווקא מטפל.ת גופני.ת שנוגע.ת באיזור הפציעה תוך הנחיה לויסות יכול.ה להיות מועיל.ה אם יש קושי למלל את הדברים בטיפול שיחתי.
כך או כך, כאב שנשאר לאחר שפציעה החלימה וחוזר מדי פעם נשמע כתסמונת גופנפש (TMS או פסיכוסומטי) ויכול לעבור ריפוי מלא