רמז ראשון לשינוי

בשבוע האחרון דיווחו לי שני מטופלים לאחר פגישה ראשונה על הטבה ניכרת בכאביהם שנמשכה שבוע. אחד סובל מפיברומיאלגיה מזה שנים והשניה סובלת מכאב בטן עז מזה חצי שנה (מבחינתי סוגים שונים של TMS). שניהם לא חוו הטבה כזו זמן רב. מאידך, לשניהם היתה גם חזרה של הכאב לאחר מכן במלוא עוצמתו. הם התקשו להסביר את ההטבה הזו.

התופעה הזו מוכרת לי גם ממטופלים נוספים. יש הטבה משמעותית התחלתית למרות שלא התווסף שום טיפול גופני/תרופתי/נפשי. בפגישה הראשונה עם מטופלים אני בסך הכל מקשיב לסיפור, שואל באופן מעמיק ומתעכב על פרטים. אני מקשיב לסיפור על הכאב הפיזי, וגם לסיפור החיים שכולל גם את הכאב הנפשי. אני בודק ונוגע בכאב. ולא פחות חשוב- אני מקשר בין הכאב הפיזי לנפשי, מסביר על כאב והמח, ומציע תכנית עבודה.

אז מה גורם למטופלים הללו להשתפר?

• ערעור האבחנה המבנית – "אולי בכל זאת הגוף שלי בסדר?" מפחית פחד ומחזיר בטחון
• חוויית רגשות כואבים במפגש בצורה בטוחה – שחרור רגשי מוביל להפחתת כאב
• תקווה ואמונה – אפקט הפלצבו של הטיפול. עד כה נאמר להם כי צריכים ללמוד לחיות עם הכאב וניצוץ התקוה הוא חשוב מאין כמוהו

אז מדוע לרב זה לא מחזיק מעמד? כי המח חוזר להרגליו מהר מאוד – חוזר לביקורת העצמית, להפחדות שמשהו לא בסדר בגוף ולציפיה שהכאב יבוא. למעשה גם כאב הוא הרגל מוכר ונוח עבור המח. עם זאת, ההקלה הזמנית נותנת לנו הבנה שהכאב הוא לא ממקור מבני, אלא נובע מהמח. אחרת, מדוע חלה הקלה ללא שום טיפול? זהו הרמז הראשון שהתמקדות בפן הרגשי יכולה לחולל שינוי. השינוי הקצר הזה מחזיר את השליטה לידי המטופל כי הוא התחולל בתוכו, בלי שאף אחד רשם לו תרופה, דקר אותו, עיסה אותו או הזריק לו. במפגשים הבאים המטופל מחזק את ההבנה שהכאב הוא יציר המח, מגביר את תחושת השליטה בגוף ומקבל עוד כלים שיעזרו לו לחזור לתפקוד ולרפא את כאביו.